יום ראשון ז' בשבט תש"פ
מאיזה שלב של תהליך הכנת המצוֹת צריך לשמור את ה'מצה שמורה'?
נאמר בתורה "ושמרתם את המצות", ודרשו חכמינו ז"ל, שמצוה לשומרן שמירה יתֵרה לשֵׁם מצוַת אכילת מצה, דהיינו, שהמצה הנאכלת בליל הסדר לשם מצות אכילת מצה, צריכה להיות שמורה מחמץ לאורך תהליך הכנתה, ואין די בכך שאין בה 'ריעותא' של חשש חימוץ.
ונחלקו ראשונים מאיזה שלב של תהליך הכנת המצוֹת מתחילה חובת השמירה: יש אומרים – משעת הקצירה, ונחלקו האחרונים אם הכוונה לשעת הקצירה ממש, או לשעת איסוף התבואה לעומרים. ויש אומרים – משעת הלישה; ויש מהם שסוברים שאם טחנת הקמח מופעלת באמצעות מים, נדרשת שמירה משעת הטחינה. ולהלכה, יש לקיים את מצוַת אכילת מצה במצה השמורה משעת הקצירה, אך בדיעבד, ניתן לקיימהּ במצה השמורה רק משעת הטחינה. וראה עוד להלן.
[שו"ע תנג, משנ"ב כא-כד, שעה"צ לג, וביה"ל ד"ה טוב; ביאורים ומוספים דרשו, 27]
האם ניתן לאפות מצות מקמח שנרכש מגוי?
כאמוּר, את מצוַת אכילת מצה יש לקיים במצה השמורה משעת הקצירה, ולפחות משעת הטחינה. ובשעת הדחק, ניתן להשתמש לצורך אפיית מצות המצוה אף בקמח מחיטה שלא נשמרה כלל, ובלבד שהמצות תהיינה שמורות משעת הלישה ואילך. ונחלקו ראשונים אם היתר זה הוא אף באופן שהקמח נרכש מגוי. ואף לדעת המחמירים – אם לא ניתן להשיג קמח אחר, יש לאפות מקמח זה את המצה לצורך קיום מצוַת אכילת מצה דאורייתא.
ברם, במקום שנהוג להשרות את החיטה במים, אסור בכל מקרה לאכול בפסח מצות מחיטה שלא ידוע בוודאות כי לא הושרתה במים, ואף בשאר ימות הפסח. ולדעת פוסקים רבים יש בחיטה שהושרתה במים איסור 'בל יֵראה', ויש אומרים שאף יש בה איסור 'חמץ שעבר עליו הפסח'.
[שו"ע תנג, ד, משנ"ב כד, וביה"ל ד"ה מן]
מדוע נהג הגר"א לאכול 'מצוה שמורה' בכל ימי הפסח?
בהמשך לאמוּר: לפני הקצירה, אין צורך בשמירת החיטה המיועדת לְמַצַּת המצוה, מפני שהחיטה אינה מחמיצה בעודה מחוברת לקרקע, אולם, היות וכשהחיטה יבשה לחלוטין ואינה זקוקה עוד ליניקה מהקרקע היא עלולה להחמיץ – נהגו לקצור את החיטה למצות המצוה בעודה לחה מעט.
ומנהג ישראל מקדמת דנא, לאכול כל ימי הפסח רק 'מצה שמורה'; והגר"א החמיר אף בנוגע למנהג זה, לאכול רק מצה שנשמרה משעת הקצירה, כיון שבמקומו היו מצויים גשמים בתקופת הקציר, והחשש להחמצת החיטה על ידי הגשם בין לפני הקצירה ובין לאחר הקצירה היה גבוה יותר במקומות אחרים. וכתבו הפוסקים שכך יש לנהוג בכל מקום שבו הגשמים מצויים בתקופת הקציר. ויש אומרים שהגר"א נהג כך משום שלדעתו חובה לאכול בכל ימי הפסח 'מצה שמורה' בלבד.
[משנ"ב תנג, כב ו־כה, וביה"ל ד"ה טוב; ביאורים ומוספים דרשו, 34-35]