כותב ה'חפץ חיים' (כלל ט' מהלכות לשון הרע סעיף ה'): "ודע, דאפילו אם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע, מצווה לגעור בהם ולהפריש מזה…"
בביאורים ומוספים מביאים מה שכתב במשנ“ב (שם ס“ק ג), שהגיל שממנו צריך לחנך את הילד הוא הוא מזמן שהתינוק בר הבנה ומבין כשאומרים לו שאסור לעשות דבר זה. וגדר בר הבנה, כתב בשו“ת חקרי לב (או“ח סי‘ ע ד“ה והנה ראיתי) שהוא אם לאחר שגער בו אביו ידע לפרוש מהאיסור גם שלא בפני אביו, שכבר יודע קצת מאיסור והיתר.
והגר“נ קרליץ (חוט שני שבת ח"ד פצ"ה ס"ק ב) ביאר, שצריך שיבין שהסיבה שאסור לו לעשות זאת היא כיון שליהודי אסור לעשות מעשה כזה, ולא בגלל שמונעים ממנו לעשות זאת. [ובשו"ת נודע ביהודה (יו"ד מהדו"ת סי‘ קסד) כתב שלאחר מיתה יסבול האדם כפי מעשיו הרעים שעשה משעה שהגיע לעונת הפעוטות ויודע שהיא עבירה, ורק לגבי עונש בעולם הזה אינו 'בר עונשין'. וראה תרומת הדשן (ח"ב סי' סב) שאין אפילו עונש כלשהו כשהוא קטן, אלא יקבל כפרה קצת, כיון שהוא סימן רע לקטן שחטא].
וילדים שמספרים בבית מה שנעשה להם בכתה, דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון עמ‘ שנה) שלפעמים יש צורך לתת לילדים לספר מה שעבר עליהם, והוא תועלת גידולם וחינוכם, אלא שכמובן אין להאמין אלא רק לשמוע דבריהם ולהרגיעם ולברר הדבר. וכשמגיעים לגיל שמבינים שיש איסור לשון הרע ורכילות, חובה לחנכם שאסור לספר לשון הרע, ולבאר להם מתי נחשב הסיפור לתועלת ומותר לספרו, וצריך חכמה גדולה לזה.
אכן לעניין האם מותר למחנך להקשיב לילדים שמספרים בכתה עניינים שקורים בביתם, ופעמים רבות נשמע לשון הרע על מה שקורה בביתם, דעת הגר"ח קניבסקי (בקש שלום להורים ולמחנכים עמ' כא) שאין לו להקשיב כשאין בכך צורך.