"המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין" (מסילת ישרים פרק יא)
פעם כשנקלע מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל לאחת מסמטאות העיר פריז, עטה לפתע פרצופו חוורון עז, והוא התלונן באוזני מלוויו כי אינו מסוגל לנשום. הציעו הללו לגשת תיכף לרופא הנמצא הרחוב הסמוך, וראה זה פלא – אך יצאו מהרחוב בו היו, הוטב לרבנו וחלפה תחושתו הרעה.
לאחר בירור הובן כי באותו רחוב קיים מקור טומאה אשר לעין אינו נראה כלל, ורבנו זצוק"ל לעוצם קדושתו ופרישותו לא היה מסוגל לעמוד בכך.
אחד מתלמידיו סיפר, כי פעם התלוה לרבנו זצוק"ל בהליכתו בבאר יעקב. על יד לוח המודעות נעצר רבנו והחל לקרוא בתשומת לב מרבית מודעה אשר סיפרה כי בתאריך פלוני יתקיים בעיר מופע שכל כולו שחץ וטומאה. לפליאתו של הלה קרא רבנו את המודעה שוב ושוב, ואף משעזבו את המקום ביקש לשוב למודעה בשנית, ושוב קרא ושינן לעצמו: "ביום פלוני בשעה פלונית…".
מלווהו לא עצר יותר בעד עצמו ושטח בפני רבנו את פליאתו: "מה לראש הישיבה ולמופע מאוס זה?!" רבנו זצוק"ל השיבו בכאב: "ביום פלוני בשעה פלונית יורדת לעולם טומאה, שומה עלינו אפוא לקדם את פניה ולהתחזק בשעה זו דייקא בלימוד תורה וקדושה".
('לשמש שם אהל', ספר הזיכרון על הגרמ"ש שפירא)