בשנותיה האחרונות נהגה אמא בחנוכה מנהג חריג – לאחר שיצאה ידי חובה בהדלקתו של אבא, היתה מדליקה נרות נוספים בחנוכיה מפוארת…
וכך היה המעשה: אחד מידידי משפחתנו העניק לאבא חנוכיה מפוארת במתנה, אולם אבא, שרגיל היה להדליק בחנוכיה שקיבל מסבא רבי אריה לוין מיאן להדליק בה. כדי לשמח את הידיד החלה אמא להדליק גם בה, כמובן ללא ברכה.
במשך כל השנים היתה אמא מכינה בעצמה את הפתילות לחנוכיה של אבא.
דמי חנוכה
בשנים האחרונות היו אבא ואמא מבקרים בלילות החנוכה בבתיהם של הילדים הנשואים. מדי ערב, לאחר תפילת ערבית, ביקרו אצל אחד מאיתנו. ציפינו לביקור הזה במשך כל השנה והיינו מתכוננים רבות לקראתו. אבא היה משוחח בדברי תורה עם הבנים והחתנים, טועם מן המאכלים שֶׁהֵכַנוּ וחוזר הביתה להמשיך בלימודו. את אמא היינו מעכבים מעט; לפחות פעם בשנה תוכל ליהנות מן הנכדים והנינים… הילדים היו מכינים תכניות כדי שתנוח מעט ולא תשוב לביתה, אולם כל העת היתה מצירה על הנשים הבאות אליה, שבודאי כבר מחכות לה בבית…
בנר חמישי מחלק אבא דמי חנוכה לכל הנכדים והנינים, כהמשך למנהגו של סבא ה'סטייפלער', שהיה מחלקם ביום זה משום שאף פעם אינו יוצא בשבת. כל אחד מקבל לפני מנין שנותיו – עשר אגורות כנגד כל שנה, ועוד עשר אגורות לשנה הבאה.
מספרים כי פעם כשטעה אבא, ובמקום עשר אגורות נתן מטבע של עשרה שקלים, אמרו בהלצה כי זה כנגד שנותיו של סבא הרב אלישיב.
אמא, לעומת זאת, היתה מחלקת דמי חנוכה בשפע רב. עוד קודם לכן הכינה רשימה של שמות הילדים והנכדים, רשמה סכום נכבד בעובר כל אחד ואחת, ונתנה את הכסף לאמהות לחלק לילדיהן.
אציין כי מלבד ביקורי החנוכה, נהגו אבא ואמא לבקר כל נכד שנישא. הביקור התקיים במוצאי שבת הראשון שלאחר ה'שבע ברכות'. אבא היה מביא את ספריו כמתנה, ואף אמא הביאה מתנה משלה. הביקור כולו נסב סביב דברי תורה והלכה, כגון היכן לקבוע מזוזות, וכיוצא בכך. אמא היתה בוחנת את הבית ואת רהיטיו, משבחת ומברכת.
פעם, בביקור כזה, הסתובב גם אבא בבית, לוודא שלא שכחו להשאיר זכר לחורבן בכל חדר מול הפתח. אבא הופתע לגלות שבארון הספרים הניצב בסלון יש ויטרינה! הוא תמה על מטרתה של הויטרינה והציע לנכד להסירה ולהכניס במקומה מדף נוסף לספרי קודש…
כי נר מצוה ותורה אור
לאמא לא היה קל למלא את תפקידה – היה עליה להיאבק ברצונותיה האישיים, לדחוק את צרכיה ולהכניעם, אך תמיד עשתה זאת בשמחה, בתחושת רוממות ובהרגשה שכך היא משיגה את ייעוד חייה.
התמסרותה המוחלטת של אמא למען תורתו של אבא הביאה אותה לניתוק כמעט מוחלט מבית אביה ואמה. בהיעדר טלפון בביתנו במשך כל השנים, לא היה קשר רצוף בין אמא להוריה. בשנים הראשונות לאחר נישואיהם של אבא ואמא היתה נסיעה לירושלים נחשבת למבצע כביר. אמא ידעה כי אם תיסע להוריה, היא תיעדר מן הבית זמן ממושך, ולימודו של אבא ייפגע. לפיכך היא התגברה על געגועיה ולא ביקרה אצלם אלא לעיתים רחוקות, והקשר ביניהם התנהל בעיקר על ידי מכתבים.
עדיין שמורים עמנו מכתבים מהימים ההם, שבהם כותב סבא הרב אלישיב לאמא – בתו, הרעיה הצעירה, הוראות שונות. ביניהן כתב לה כי כדאי שתתייעץ עם חמותה, סבתא הרבנית קניבסקי, חכמת הלב, ועוד מילים חמות שכותב אב לבתו ממרחקים…
לא פעם שאלנו את אמא: "כיצד החזקת מעמד בשנים הראשונות, כשהיית לבדך בבני ברק, רחוקה מכל משפחתך האוהבת?" ואמא ענתה: "אכן, לא היה זה דבר קל, באותן שנים הייתי בוכה בלילות מרוב געגועים, אך עם זאת חשתי שמחה גדולה וסיפוק עצום על שאני זוכה להיות אשת תלמיד חכם, כשאיפת לבי".
כשנשאלה פעם על ידי קבוצת בנות האם אין זה קשה להיות אשה של תלמיד חכם, השיבה: "ודאי שהדבר קשה! מה אתן רוצות גם בעל תלמיד חכם וגם בלי קשיים ובקלות?"
'כך בעלי לומד טוב יותר'
סיפר אחד מבני הבית: הייתי אצל הרבנית זמן קצר קודם פטירתה, והיא שחה לי שלבה יוצא לראות את אביה, שאינו חש בטוב. "אולם", הוסיפה ואמרה, "בעלי הרב אמר שהלימוד שלו כשאני בבית אינו אותו לימוד כמו בעת שאינני בבית, וגם כשהוא סגור למעלה בחדרו, ולכן אינני נוסעת".
אכן, מאחר שאמא נטלה על עצמה את כל עול הבית, היתה נוכחותה בבית נחוצה מאד לאבא. פעם כשהתאשפזה אמא בבית החולים, התבטא אבא כי הוא 'בגלות'.
מספרת מכרה של אמא: לפני שנים התלוויתי אל הרבנית בדרכה לבקר את בתה, ששהתה בבית החלמה. והנה, קודם שיצאה ניגשה אל רבי חיים וביקשה את רשותו. הוא שאל אותה מתי תחזור ונתן את אישורו. הופתעתי מכך שאשה בגילה מבקשת מבעלה רשות ללכת, ועוד למטרה כזו – לבקר את בתה היולדת…
פעם נסעה אמא לירושלים להשתתף ב'ווארט' של נכדתה, שהתקיים אצל סבא הרב אלישיב. בנסיעה ישבה אמא ליד סבתו של החתן ושחה לה על התרגשותה המרובה לקראת הביקור אצל אביה. הסבתא תמהה: "מדוע אינך מרבה לבוא אליו?" ואמא השיבה לה, כי יציאותיה מחוץ לעיר מפריעות לבעלה בלימודו, ולכן היא משתדלת להישאר בבית.
מאוחר יותר סיפרה זאת הסבתא לבעלה, שהיה ידיד טוב של אבא עוד מישיבת לומז'ה, וכשנפגש הסבא עם אבא, הביע את דעתו: "הרי חמיך הרב אלישיב זקן מאוד, ויש לנצל את הימים ולבקרו לעיתים קרובות!" השיב אבא: "הוא עוד יאריך ימים, בסייעתא דשמיא"… ואכן, כידוע לכל, סבא האריך ימים ונפטר אחרי אמא.
תפקידה של כל אשה
הדברים האמורים עלולים להביא לידי טעות. היום קל להביט למפרע ולומר: "אין כל קושי להקריב הכל למען הזכות להיות רעייתו של גדול הדור". ניתן לחשוב שאמא ידעה כי היא עתידה להיות אשתו של גדול הדור, ומשום כך התאמצה לסייע לאבא לעסוק בתורה.
אולם כמה היו שונים הדברים לפני שישים שנה! אמא לא חשבה שאבא יהיה גדול הדור, ולא לשם כך הקדישה את כל כולה. אחד מקרובי המשפחה זוכר איך אמא סיפרה לו בהתפעלות שבחתונה מסוימת כובד אבא בברכה…
כאשר מסרה אמא את נפשה למען תורתו של אבא, לא היה זה על מנת שיהיה גדול הדור, לא כדי שהציבור ינהר בהמוניו ליהנות מעצתו ולקבל את ברכתו, ולא כדי להיות רבנית מפורסמת… אמא הקריבה את עצמה בעבורו אך ורק כדי למלא את רצונו של בעלה, שהוא ללמוד וללמוד ורק ללמוד, ולא התערבה בכוונתה כל מטרה אחרת. היא הבינה שתפקידה עלי אדמות הואל אפשר לבעלה לעלות ולהתעלות, והיא מילאה תפקיד זה בשלמות, מבלי ששיערה לאיזה גובה עצום יטפס במעלה הסולם.
כאשר שוחחה אמא עם נשים והעמידה אותן על תפקידן לסייע לבעל בלימודו, היא לא חקרה ודרשה אצלן מיהו הבעל ומהי רמת התמדתו. כי כאמור, תפקידה של האשה להיות עזר לבעלה באשר הוא – גדול הדור, אברך, או אדם העמל לפרנסתו וקובע עתים לתורה.
ויש להדגיש: אמא הסבירה תמיד כי אין תפקיד האשה לדחוף את בעלה ללמוד, תפקידה הוא לעשות הכל כדי שיהיו לו התנאים הדרושים ללמוד ולהתעלות, ורק כך יצליח ויעשה חיל בלימודו.
שישים שנה ללא בקשת עזרה
במשך כל השנים מנעה אמא את עצמה מלהפריע לאבא בלימודו. כשנבנה לאבא חדר לימוד בקומה העליונה, סירבה אמא לקבל מפתח של החדר: "אם יהיה לי מפתח, אני עלולה להפריע לאבא בכל מיני שאלות דחופות"…
(וזאת בגלל הקושי שלה לסרב לאנשים הנמצאים במצוקה).
לנשים הרבות שביקשו לשמוע ממנה הדרכה, הייתה אומרת: "אם הבעל לומד, אין להפריע לו בשאלות. לפעמים האשה רוצה לומר לבעלה 'רק דבר קטן', אבל הבעל כבר אינו יכול להמשיך בלימודו כפי שהיה קודם הפרעתה".
לבד בעול הבית
לאמא היה חוש מיוחד להבחין בדקויות. היא לא דאגה ללימודו של אבא רק בכמות, אלא גם באיכות. לא זו בלבד שלא הפריעה לאבא בשעת לימודו, אלא אף טרחה ועמלה לסלק ממנו כל טרדה וכל מפריע כדי שיהיה פנוי ללמוד במנוחת הנפש ובשלווה, ללא כל דאגה. היא לא עירבה אותו בענייני הבית ובטיפול בילדים ובמשך קרוב לשישים שנות נישואיהם לא ביקשה ממנו עזרה כלשהי. ולא רק בעת שהיתה במיטבה, אלא גם כשהיתה חולה או חלושה, במצבי לחץ ובעתות מצוקה – תמיד התמודדה לבדה.
רק בשנים מאוחרות תיארה לנו אמא עד כמה היתה הפרנסה באותן שנים מצומצמת, ועד כמה היה קושי זה מוטל על כתפיה בלבד:
תחילה חיו אבא ואמא מהמשכורת הדלה שקיבלה אמא מעבודתה כמנהלת חשבונות בתל אביב, בתוספת התמיכה שקיבל אבא מהכולל. לאחר שנולדה אחותי חנה, עבדה כמזכירה ב'בית שרה שנירר', וכשפסקה לעבוד נותרה רק התמיכה הזעומה מהכולל כמקור פרנסה יחיד.
מידי חודש היה אבא מוסר לאמא את המעטפה שקיבל כשהיא סגורה. הוא רק ביקש ממנה שתביא לו את המעשר לחלק לעניים, ומאז לא דיברו על כסף עד לחודש הבא (אלא אם כן היה זקוק לכסף כדי לקנות ספרים). אבא לא שאל את אמא מה היא עושה בכסף, והיא לא סיפרה לו האם הסכום מספיק לצורכי הבית. כיון שכך, היה עליה להתמודד עם המטלה הכבדה – לכלכל את הוצאות הבית בסכום הדל שעמד לרשותה. אמא בגדלותה לא שיתפה את אבא בקשיי הפרנסה ונשאה בעול לבדה.
אבא לא נשא בעול הבית כלל אלא סמך על אמא לגמרי, ובזכותה למד מתוך מנוחת נפש מוחלטת, באין מפריע. אמא פעלה בחכמה ובמסירות, ואכן אבא מעולם לא קם בלילה לילדים, לא הלביש אותם ולא התמצא בבגדיהם. אמא לא שלחה אותו למכולת או לירקן, לא בנק ולא לרופא הילדים, הוא אפילו לא ידע היכן נמצאים כל אלו. החנויות היחידות שאבא נכנס אליהן היו חנויות הספרים…
את כל זה ראתה אצל אמה בבית הוריה, והיא המשיכה בדרך זו בשמחה רבה ובטבעיות.
מעשה בכוס תה…
גם במטבח לא נתנה אמא לאבא לעשות דבר – לא בשביל אחרים ואפילו לא לעצמו.
מספר שבועות לא חשה אמא בטוב, ובהוראת הרופאים היה עליה לשכב כל העת. מי יכין את ארוחת הצהרים? – לא יעלה על הדעת לבקש מאבא! היא רק ביקשה ממנו כי יקריב את מצרכי המזון ואת הפתילייה למיטתה, ושם, איכשהו, בישלה את הארוחה לבני הבית.
אפילו כוס תה לעצמו לא היה אבא מכין. לא היה בכך צורך – אמא דאגה לו תמיד לכל צרכיו. ועוד יותר מכך, אף כאשר חפץ לסייע לה, חסה על זמנו היקר וסירבה לקבל את עזרתו.
פעם אחת, סיפרה, השתמשה בשירותיו של אבא, ולדבריה, מיד נענשה על כך. וכך היה המעשה:
אמא חלתה ושכבה במיטה עם חום גבוה וכאבי גרון חזקים. היתה זו הפעם היחידה שמרוב חולשתה ביקשה מאבא שיכין לה כוס תה.
מֵחַם המים (סמובר) עמד על פתיליית הנפט, ואבא ניגש אליו והחל ממלא מים בכוס. מאחר שהיה זה במוצאי שבת, וכמעט לא נשארו מים, זרמו המים באטיות, ואבא, שחס על זמנו, מצא עצה: הוא תלה את הכוס על ברז המחם עד שתתמלא, ובינתיים שב ללימודו.
אמא שכבה על מיטתה, כשלפתע נשמע קול נפץ עז. היא מיהרה למטבח וגילתה את שאירע: כאשר הכוס התמלאה, התרוקן המחם, איבד את שיווי משקלו, התהפך ונפל ארצה בקול רעש גדול, כשהוא גורר אחריו גם את הפתילייה ואת הכוס המלאה. ואמא לא רק שלא זכתה בכוס תה, אלא באפיסת כוחות נאלצה לפנות את השברים, לסדר ולנקות… כמובן, מאז לא ניסתה להיעזר בשירותיו.
אמא סיפרה כי לאמר מכן שאלה אותו כיצד ייתכן שמי שיודע לחבר ספרים טובים וחשובים, אינו מתמצא בכגון דא, והוא השיב לה: "אילו הייתי מתמצא בכל אלו, לא הייתי יכול לחבר את ספרַי"…
('בית אמי')