מעשה:
ג'ש הינו צעיר מתיכון-ממלכתי בחיפה, אשר מגיע בקביעות ללמוד במדרשה של 'לב לאחים' בעיר.
במשך שנה וחצי הוא שקד על לימוד מסכת מכות, בחברותא עם אחד האברכים. כאשר התקרבו השניים לסיום המסכת החלו לתכנן את ה'סיום' המרגש. הראשון בחייו!
לקראת האירוע לימד אותו החברותא את מילות ה'הדרן'. הם קראו ביחד והאברך מסביר היטב את המושגים:
"ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות. שאנו משכימים והם משכימים, אנו משכימים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת…"
לפתע מצטעפות עיניו של ג'ש והוא שואל בכנות מעוררת רחמים: "איך אגיד את המילים האלה אם אני עדיין לא שומר מצוות? האם אני לא שייך בעצם ל'הם' ולא ל'אנו'?!…"
כיצד מתמודדים עם מציאות משמחת – עצובה זו?!
האברך לא העז להחליט לבד אלא ביקש שיבררו זאת עבורו.
למעשה:
הרב מנחם קפלן הי״ו, רכז 'לב-לאחים' בצפון, העביר את השאלה לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שתחילה הביע התפעלות מעצם העובדה שבחור שאיננו שומר תו"מ ממש מסיים מסכת.
ואחר-כך אמר, שאם הבחור למד "כמו שצריך ללמוד" – דהיינו שאמר ברכות-התורה לפני הלימוד, אזי הוא יכול לומר בפה-מלא: "אנו רצים והם רצים, אנו רצים לחיי העולם הבא"…
(מתוך 'יתד נאמן')