"את הברכה אשר תשמעו"
ה'אור החיים' הקדוש כותב: "להעיר, כי מלבד הברכה המושגת מדרך השם, עוד לו עימה יעוד הטוב, והוא 'אשר תשמעו'. כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש, כאומרו 'שמעו ותחי נפשכם'. והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו – כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה".
כלומר, במילים 'אשר תשמעו' – מרמזת התורה כי עצם הזכות לשמוע אל דבר השם, ולהטות אוזניים לתורתו – היא היא גוף הברכה! "השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש". כאשר אדם מכיר בערך התורה, יודע מה הוא משיג על ידה, ומבין אל איזו פסגת אושר מובילות אותו מצוות השם בקיומן – הוא כבר מרגיש כי עצם השמיעה – היא הברכה הגדולה שבכל הברכות היכולות להימצא, ושוב אינו דורש שכר בעד לימודו וצייתנותו לדבר השם. עצם לימוד התורה וקיום המצוות – מהווים מבחינתו שכר טוב מאין כמותו.
כדי להמחיש את גודל התענוג, שחשים אלו שזכו לכתרה של תורה, נספר סיפור נפלא שהיה חביב על מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, והזכיר אותו בדרשתו הקבועה בהיכל הישיבה קודם תפילת נעילה.
כידוע, הרבי הגאון הקדוש רבי יהודה אריה מגור זצ"ל, בעל ה'שפת אמת', התייתם בילדותו מאביו רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל, ובשל כך גדל בביתו של סבו, הגאון הקדוש בעל ה'חידושי הרי"ם' זצ"ל – מייסד שושלת הקודש גור – וסבתו הרבנית הצדקנית מרת פייגא ע"ה, והתחנך על ברכם.
הרבי החכים את נכדו האהוב בתורה, הדריכו ככל יכולתו בעבודת השם, והאציל עליו מהודו מלוא חופניים. הרבנית שימשה לו כאֵם מסורה, גידלה וטיפחה אותו במיטב יכולתה. מתמיד ושקדן עצום היה הנער יהודה אריה, בוצין בוצין מקטפיה ידיע. אהבתו לתורה היתה לשם דבר, ולילות כימים שם בעמלה של תורה.
בלילה חורפי אחד, קר וגשום, התעוררה הרבנית משנתה באמצע הלילה למשמע רוחות עזות שהשתוללו בחוץ. בדאגה אוהבת קמה ממשכבה וניגשה למיטת נכדה, בכדי להיטיב את תנוחתו, לוודא שהוא מכוסה היטב בשמיכה עבה, וכי התנור בחדר מחמם דיו. אך לתדהמתה, המיטה היתה ריקה. הילד איננו.
היא נבהלה מאוד והחלה לחפש אותו בחדרי הבית, אך לשווא. לבסוף, נכנסה לחדר לימודו של בעלה הגדול ה'חידושי הרי"ם' – שמיעט לעלות על יצועו – כדי להשיח בפניו את דאגתה. לפליאתה, מצאה שם את נכדה הרך בשנים שקוע עמוקות בתלמודו. "לייבל'ה! מדוע אינך ישן?", שאלה בתוכחה, והילד השיב בתחינה: "בָּאבֶּע, אני רוצה ללמוד! חשקה נפשי בתורה!". היא הבינה מיד כי בסיטואציה כזו לא תצליח להשפיע עליו לשוב למיטתו, וביקשה מה'חידושי הרי"ם' לצוות על נכדו ללכת לישון.
נענה ה'חידושי הרי"ם' לבקשה ופנה אל הילד: "לייבל'ה, תפנה מיד למיטתך לישון! כדי שיהיה לך כח ועירנות ללמוד, מוכרח אתה לשמור על בריאותך ולהקפיד על שעות שינה מספקות". חשב הילד לרגע, ואז השיב לסבו ביראת כבוד: "במה אני שונה ממך, זיידע? הלוא גם אתה הוגה בתורה בלילות, ומדוע שגם אני לא אעשה כמוך?"
חייך החידושי הרי"ם, והסביר לנכדו בנועם את החילוק: "אתה, בשונה ממני, עדיין ילד צעיר, וזקוק לשעות שינה בריאות ויציבות, כדי לאגור כוחות לחיים. אני כבר יהודי מבוגר, ובגילי איני זקוק לישון כל כך הרבה". שמע הילד את ההסבר בהכנעה, וקיבל על עצמו מעתה ואילך להקפיד יותר על שעות השינה בלילות.
אך למחרת, שוב קמה הסבתא באמצע הלילה, וכשפנתה למיטת נכדה הבחינה פעם נוספת כי היא ריקה. הפעם היא שמה את פעמיה מיד אל חדר לימודו של בעלה הגדול, שם שוב מצאה את הנכד באותה תנוחה כמו אתמול, שקוע במחשבת התורה, עמל ויגע בלימודו.
"לייבלה! מה מעשיך כאן?", שאלה בנימה מוכיחה. "הלא אתמול הבטחת לנו מפורשות שתקפיד לישון בלילות כראוי!". "אמת שכך הבטחתי אמש", השיב הנכד בקול מצטדק, "אבל מה אעשה? כיצד שייך להיפרד מתורה כה מתוקה וערבה?"…
למשמע משפט כה טהור וזך לא הצליחה הסבתא להישאר אדישה. היא ניגשה אל הנכד, נרגשת, חיבקה אותו בכל ליבה ונשקה בחום על ראשו. היא הבינה, כי למרות שנכדה אמנם רק נער צעיר עול ימים, הינו בעל השגות גבוהות, שחש את עוצם התענוג המופלא ומחיה הנפש שבתורה, ומשיג בשכלו כי אין הנאה גדולה וטובה יותר מזיו החכמה העליונה, ואין דרך להפסיקו מרדיפה אחר התענוג הבלתי נגמר הזה.
סיפור מופלא מעין מעשה זה, שמעתי מאבי מורי שליט"א: בפני מרן ה'חזון איש' זצ"ל הועלתה פעם שאלה קשה, שנגעה לתלמיד ישיבה שנסחף – לא עלינו – אחר הרוחות הזרות, שנשבו בעוז בארץ ישראל באותה תקופה. כשהחל להשפיע לרעה על אחרים, החליטה הנהלת הישיבה בה למד הבחור לסלקו משורותיה, בכפוף להסכמת ה'חזון איש'.
שמע ה'חזון איש' את פרטי המקרה, והורה שלא לסלקו בינתיים. במקביל, ביקש לזמן את הבחור לביתו לשיחה. הבחור הגיע לביתו של ה'חזון איש', והתקבל על ידו בחביבות ובמאור פנים. ה'חזון איש' הזמינו להיכנס לחדרו הפרטי, סגר את הדלת, והם ישבו ושוחחו ביחידות במשך כחצי שעה. לבסוף יצא הבחור מן החדר, כשניכר שהוא מחוייך ומסופק.
עברה תקופה קצרה, והנה מהפך מופלא התחולל בהתנהגותו של הבחור ובהשקפת עולמו. הוא עזב את כל תוכניותיו ושאיפותיו הקודמות, הקדיש את כל עיתותיו לעמלה של תורה, ובמשך הזמן צמח לתלמיד חכם חשוב.
כשנשאל ה'חזון איש' כיצד הצליח באמצעות שיחה קצרה לחולל מהפך כה משמעותי מקצה לקצה בתודעתו של הבחור, השיב תשובה מדהימה: "לא שוחחתי עמו כלל בענין מצבו! רק למדתי עמו סוגיא בגמרא… בחצי שעה הזו הוא טעם את מתיקות התורה, וכיון שטעם – שוב לא פסק!"… זהו כח התורה – "תענוג נפלא מחיה הנפש".
"אנו מתקשים בהבנת התוספות, כי חסרה לנו אהבת תורה"
מי שזוכה ומרגיש את עריבות התורה והתענוג בקיומה, שוב אינו יכול לפרוש ממנה. לכן היצר הרע משקיע כוחות עצומים ותחבולות גדולות, כדי למנוע מאיתנו הרגשת אהבה וחיבור אמיתי לתורה.
בספר 'איילת אהבים', מובאת פנינה נפלאה באחד מהמאמרים הבודדים, פרי עטו של הגאון הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט זצ"ל. במאמר מאריך רבי זונדל לבאר את עניין עמלה של תורה, והוא כותב בתוך הדברים על הפסוק "נפש עמל עמלה לו" את המשפט הבא: "כי עיקר מה שנדרש מאתנו הוא העמל, כי על ידי העמל ניכר וגלוי אהבתו ותשוקתו של האדם לחכמה".
כלומר, הסיבה שקניין התורה כרוך בעמל ויגיעה – משום שכאשר הלומד עמל וייגע בתורה, הוא מגלה את אהבתו הגדולה כלפיה, ורק מי שאוהב את התורה בכל לבו – התורה נקנית לו. כי אהבת התורה – היא הדרך והמבוא לזכות להבנת התורה.
הגאון רבי ירוחם אולשין שליט"א, ראש ישיבת ליקווד, המחיש זאת במעשה מופלא ששמע מהגאון רבי לייב באקשט זצ"ל, ראש ישיבת 'תפארת מרדכי' בדטרוייט, מגדולי מרביצי התורה והמוסר באמריקה.
היה לו לרבי לייב קרוב משפחה, שזכה ללמוד חברותא כמה חודשים בשנה עם גאון ישראל, מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק זצ"ל, בעל ה'אור שמח'. אותו קרוב סיפר לרבי לייב, כי פעם באמצע לימודם התקשו בהבנת דברי התוספות, ולא הצליחו לרדת לעומק כוונתם. אמר לו רבי מאיר שמחה: "מכיון שאיננו מבינים את לימודנו אף לאחר עמל כה גדול, הרי צריכים אנו להתפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לנו. אבל אומר לך באיזה נוסח יש להתפלל: תתפלל לקדוש ברוך הוא שיתן בליבנו אהבת תורה".
וכך הווה. עמדו ה'אור שמח' והחברותא והתפללו מעומק הלב להשם יתברך, שיציף את ליבם באהבת תורה, ואחר כך שבו ללימודם. והנה, לא עברו דקות בודדות וכל דברי התוספות הובנו על בוריים והתיישבו כמין חומר. בסיום הלימוד, פנה החברותא אל רבי מאיר שמחה ושאל: "מה שהרב הורה להתפלל על הבנת התורה – מובן לי היטב. הן חז"ל אומרים (נדה ע, ב): 'מה יעשה אדם ויחכם – יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו'. אולם מהיכן לקח רבינו את נוסח התפילה? לכאורה, אם חסר לנו בהבנת התורה, היינו צריכים לבקש מהבורא הבנה, ולהתפלל תפילות של 'אתה חונן לאדם דעת' או 'אבינו אב הרחמן'. אבל הרב אמר שנתפלל כי נזכה לאהבת תורה. לכאורה, מה שייכת תפילה זו להבנת התורה?"
"אענה לך במשל", השיב ה'אור שמח'. למה הדבר דומה? לאמא שהייתה צריכה לעזוב את ביתה לכמה שעות, והביאה את תינוקה הקטן לשכנתה, כדי שתשמור עליו. כששבה לביתה ונכנסה אל השכנה, מצאה את התינוק בוכה ומיילל, ומיד נטלה אותו וטיפלה בו עד שבכיו פסק. "איך מיד הבנת מה הוא צריך?", תמהה השכנה בטון משתומם. "הלא ניסיתי להרגיע אותו בכל דרך שיכלתי, ולא הצלחתי"…
מה באמת ההבדל בין השכנה לאם התינוק? הרי השכנה היא גם כן ברת דעת, וייתכן שאף מטופלת בילדים משל עצמה. מדוע, אם כן, האם הבינה מיד מדוע התינוק בוכה, ואילו השכנה לא הבינה? בהכרח הטעם הוא, כי לאם יש אהבה עזה לתינוק, כאילו התינוק הוא עצם מעצמותיה, וממילא היא מרגישה מה הוא צריך – כשם שהיא מרגישה מה היא צריכה. אבל השכנה, אף על פי שהיא בעלת שכל, אין לה שייכות לתינוק.
המשיך רבי מאיר שמחה ואמר: "התורה הקדושה עמוקה מאד, ולפעמים קשה לעמוד על דבריה ולהבינם עד תומם. אבל כל זה הוא מפני שאנו 'זרים' לתורה… אנו עומדים מבחוץ, וכך קשה מאד להבין אותה. אבל האמת היא שהתורה והיהודי בעצם חד הם, כמו שאמרו חז"ל (זוהר ח"ג ע"ג א): 'ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא'; ואם מתרחקים אנו מהתורה – זה אינו המצב הטבעי. כך יוצא שעיקר העבודה הוא להתקשר ולהתדבק לתורה הקדושה, ועל ידי אהבת התורה מתקרבים ומתדבקים בה עד שנעשים עימה כגוף אחד. או אז, ניתן להבין את כל סודותיה ומצפוניה.
"עכשיו תבין", סיים רבי מאיר שמחה, "מדוע כאשר רואים שלא מבינים משהו בלימוד התורה, צריכים להתפלל לקדוש ברוך הוא שיתן בלבנו אהבת התורה במדה גדולה יותר!"…
באיזו שנה נסע רבי גרשון אדלשטיין לנוח בנתניה?
מסופר על מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שכאשר שב מגלות שנחאיי בדרכו לארץ ישראל, נסע עם אוניה עד צרפת, ומשם תכנן להגיע ארצה. למרות שהנסיעה היתה ארוכה ומתישה, שקע רבי חיים במהלך כל הדרך בלימוד התורה בעומק העיון. שם, על סיפון האוניה, חידש שלושים ושתיים מערכות בספר 'שב שמעתתא', אותן אסף לחיבור מיוחד בשם 'תורת הספינה'.
לקראת סוף הנסיעה, לאחר טלטולי דרך קשים ומייגעים, נשמע לפתע בחלל האוויר קולו של ילד קטן ששואל את אימו בעצבנות: "אמא, מתי כבר מגיעים? אמא, היכן אנו נמצאים?", וכך, שוב ושוב. רבי חיים, שהיה שקוע בעיונו הנמרץ, התנער לפתע כמי שקם מתרדמת עמוקה, ואמר באופן אינסטיקטיבי: "אנחנו נמצאים בשמעתתא ג', פרק פלוני"…
בתנאים הקשים הללו, ינק רבי חיים את חיות הנפש שלו מעיונה של תורה. שם היה, ושם היה מקומו – שמעתתא ג'…
ואכן, כך היה הנוסח המודד אצל גדולי התורה. שמעתי על הגאון רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'כנסת חזקיהו' ורבה של 'כפר חסידים', שכאשר היו צריכים להזכיר לו על תאריך של אירוע וכדומה, הזכירו לו זאת באמצעות מסכת שלמד באותו הזמן, כך מיד היה נזכר במה המדובר.
סיפר לי אברך יקר, בוגר ישיבת פוניבז' שכיום מתגורר בשכונתנו, כי לפני נישואיו עלה להזמין את מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א לשמחתו. הוא הגיש לרבי גרשון את ההזמנה, ורבי גרשון פתח אותה והביט בין היתר על שמות הסבים שהופיעו בה.
לפתע הצביע ראש הישיבה על אחד הסבים, שנודע כתלמיד חכם ומרביץ תורה בירושלים, ואמר: "זכורני, כי לפני למעלה משישים שנה, הייתי יחד עימו לכמה ימי מנוחה בבית 'ועד הישיבות' בנתניה"… הנכד הנרגש התעניין – באיזו שנה מדובר? ורבי גרשון התחיל לחשבן במלמול לעצמו: "זה היה בזמן של 'כתובות' או של 'יבמות'?…", ולפתע התנער: "אה! זה היה בשנה של 'כתובות', אם כך זה היה בשנת תשי"ז"…
כך נמדד הזמן אצל אדם גדול, שהתורה היא חלק מנפשו, וכל תהלוכותיו וציר חייו מושתתים על תורה. גם כשהוא הולך לפוש, לאכול או לישון, תמיד מחשבתו נתונה על תורה. השנה והזמן מאוחסנים בזכרונו של רבי גרשון לפי המסכת שלמד… גם כשהיה בנתניה היה זה זמן של 'כתובות' או 'יבמות', כי כשלמד את המסכת – כל הווייתו היתה בפנים.
בדומה לזה שמעתי מאחד מבני ביתו של רבי גרשון, כי לפני שנה או שנתיים הגיע מאמריקה הגאון רבי אליהו ברודנא שליט"א, ראש ישיבת מיר בארצות-הברית, ועלה להתברך במעונו. הציגו אותו בפני ראש הישיבה כבנו, ממלא מקומו של הגאון רבי שמואל ברודנא זצ"ל, בראשות ישיבת מיר בארצות-הברית, ושהינו נמנה בין גדולי מרביצי התורה באמריקה.
רבי גרשון ניסה לאמץ את מוחו להיזכר מי היה אביו. אך לאחר רגע של מחשבה התעשת ואמר: "הא, אני נזכר כי לפני ארבעים שנה ראיתי באיזה קובץ מסויים 'חבורה' שכתב יהודי בשם רבי שמואל ברודנא, בה יישב קושיא חזקה על תוספות פלוני במסכת פלונית… הזהו אביכם?!"
רבי אליהו שהכיר חידוש זה מאביו, אישר לראש הישיבה כי אכן אביו עסק ביישוב קושיא זו, והעלה ליישב כך וכך… הדבר הדהים את כל הנוכחים בחדר – כיצד זכרונו של רבי גרשון כרוך בקושיות ותירוצים ששמע, ולפי הסוגיות שעסקו בשעתו. אך נדמה כי אין רבותא בכך, כי כאשר יודעים להעריך נכונה את התורה, וציר החיים מסתובב סביב התורה – ניתן להגיע לדרגות כאלו, בהן התורה נהפכת לחלק בלתי נפרד מהחיים!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא)