החסידים עמדו צפופים בסוכה, אך השמחה פורצת גבולות, מעיינות הששון מפכים בעוז, השירה והזמרה מרקיעות שחקים. בראש השולחן מסב הרבי, כ"ק מרן אדמו"ר ה'אמרי חיים' זי"ע, המעודד את השמחה ומזרים בציבור זרמים של התרוממות הנפש ודביקות נוראה.
היתה זו שמחת בית השואבה.
לפתע, ללא הודעה מוקדמת, מפסיק הרבי בידיו את השירה. הס הושלך בקהל הקודש, הרבי מבקש לומר דבר מה. החסידים כורים את אוזנם, שומעים, ונדהמים… הרבי שואל – האם מישהו יודע היכן ניתן להשיג קופסאות שימורים?… 'קראזערוון פושקעס'? לא פחות ולא יותר…
החסידים מיאנו להאמין, הם שפשפו את אוזניהם לוודא כי נכון הם שומעים, קימטו את מצחם ואימצו את כל חושיהם להפנים לקלוט ולנסות להבין למה ועבור מה זקוק הרבי למצרך שכזה, ועוד באמצע ה'טיש'… קופסאות שימורים בחול המועד סוכות! שתיקה מוחלטת מילאה את הסוכה כשהציבור כולו ממתין לבאות…
הרבי מביט אל תוך עיניהם של החסידים, רואה את התדהמה, מבין את התימהון, ובכל זאת מחדד את שאלתו ומבקש שוב – האם יודעים אתם היכן ניתן להשיג קופסאות שימורים?… כשהוא מוסיף לבאר את כוונתו הטמירה:
הן קרבים ימי החורף, ימים קרירים. מחובתנו בעת הזאת לראות את הנולד ולוודא כי שמחתנו זו האדירה ב'זמן שמחתנו' תימשך לעד ולא תיפסק, גם לא אז. עבודתנו כעת היא לשאוב בששון ממעייני השמחה דליים שיספיקו גם לימים הבאים. אשר על כן ביקשתי קופסאות שימורים "לאחסן" בהם את השמחה המרובה, כדי שבבוא העת נפתח אותם וניקח מהם שמחה תמידית וכוחות נצח.
המסר היה חד וברור. החסידים הפכו את ליבם לקופסאות שימורים והגדישו אותם בכל מיני שמחה והתעלות שיהיו שמורים ונצורים בהם לעתיד, שיוכלו גם אז להתבשם משמחת החג הגדולה.
דבר זה מובא בספה"ק עה"פ (תהילים קיח כז, נאמר בהלל בשמונת ימי החג) 'אסרו חג בעבותים' – לרמז שיש לאסור ולקשור החג בכל עצמותינו בעבותות למען לא נתנתק הימנו ומסגולותיו במשך השנה חלילה – אחזתיו ולא ארפנו.
והוא זה שאמר רבי יהושע בן לוי על מעלת שמחת בית השואבה (ירושלמי סוכה ה ה"א): למה נקרא שמה 'בית השואבה', שמשם שואבים רוח הקודש. ופשוט שרוח הקודש שאליה התכוון רבי יהושע בן לוי היא אותה 'רוח קדשך' שאנו מתחננים בימי הסליחות ש'אל תיקח ממנו'. ואין הכוונה שנזכה רק 'לרוח הקודש' של נבואה, לדעת גדולות נסתרות ונשגבות. לא ולא! אלא בראש ובראשונה רוח הקודש במובנה הפשוט, חיי קדושה מלאים רוח, תורה, עבודה והתרוממות הנפש, רגשי קודש וכיסופין לחצרות ה' ועסק תמידי במצוות ובמעשים טובים, שיהיה רי"ח קדושה נודף מכל מעשינו, ותו לא מידי. 'רוח' הקודש כזו ללא התעמקות זעירה ב'גשם'. לרוח הקודש זו התכוון ר' יהושע בן לוי ואמר שאווירת קודש כזו שואבים בשמחת בית השואבה לשנה כולה, להתעדן באהבתך וביראתך.
אמנם כתוצאה מחיים קדושים כאלו זוכה האדם לדרגות גבוהות של רוח הקודש, לצפות מסוף העולם ועד סופו – כיוון שהגשמי שוב לא תופס אצלו מקום ואינו מסך מבדיל עבורו, אך זהו אצלו כסניף ל'רוח הקודש' העיקרית האמור לעיל.
ידועים דברי האברבנאל (עי' בתורת אבות עמ' קמד) עה"פ והיית אך שמח, שאם ישמח האדם ויגל בחג הסוכות, מבטיחה התורה הק' שיהיה שמח וטוב לב במשך כל השנה כולה. וכן מובא בספה"ק שבזכות השמחה של זמן שמחתנו נושעים בכל ענייני שמחה הצריכים לו בבני חיי ומזוני, שהזמן גרמא שיהא לו שמחה בכל. וכמו שדרשו דורשי רשומות: 'זמן שמחתנו' – שהוא העת להזמין שמחה לאורך כל השנה.
לשמחה מה זו עושה?
אך שומה עלינו לעיין, לשמחה מה זו עושה? מה יש בשמחה זו שאין בשמחות אחרות, עד כדי כך שמשמחה זו שואבים רוח הקודש.
מבאר ה'שפת אמת' (סוכות תרל"ד), כי היא שמחה שכולה 'שמחו בה", כדכתיב 'ושמחתם לפני ה". היא-היא השמחה האמתית והטהורה בה' ובמצוותיו, שעליה אמר רחמנא 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'. שמחה שכזו מגביהה את האדם טפח וטפחיים מעל הקרקע, שמחה שכולה 'רוח הקודש', ולכן הגדירו חז"ל (סוכה נא.) שמחה זו ואמרו: 'מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו', כי היא שמחה מ'אטמוספירה' אחרת, ומכיוון ש'אינה תלויה בדבר' – אין זו שמחה על דבר מסויים אלא שמחה בקוב"ה – לכן אינה בטילה עולמית והשפעותיה לעד קיימות.
ואף כי בפועל, לדאבוננו, חרב בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו ללא כלי זמר ושיר, מכל מקום אמת קביעא וקיימא היא השמחה במלך מלכי המלכים – שלעולם קיימת. וכמו שמוסיף שם ה'שפת אמת' (תרל"ו) נוראות, שהתורה מבטיחה לנו שאף אנו בדורות השפלים בעיקבתא דמשיחא נזכה לקיים 'והיית אך שמח'.
שִׁמְחָה שְׁמֵחָה
מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע, שבחג הסוכות חלתה בתו, וכשהגיע ׳שמחת תורה׳ הגיעה לסכנות נפשות ממש. באותה שעה היה רבי מאיר בבית המדרש וערך את ההקפות בשמחה רבה בעוז ותעצומות כמימים ימימה, שמחה של ממש עם התורה. תוך כדי כך באו להזכיר לפניו את בתו החולנית הזקוקה לרחמי שמים מרובים. הרה"ק נכנס לחדרה וראה שמצבה אכן חמור ואנוש, הרים את ידיו הק' לשמיים ופתח ואמר:
"רבש"ע, ציווית בר"ה לתקוע בשופר – ותקעתי. ביוהכ"פ ציווית לצום – וצמתי. בסוכות ציווית לשבת בסוכה – וישבתי. ציווית לשמוח בימים אלו ובשמח"ת תורתך – ושמחתי.
"והנה כעת, בראותי את בתי החולנית על ערש דווי, עלי לקבל גם את זה באהבה ובשמחה, שהרי כך כתבת (ברכות פרק ט משנה ה): 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה', ופירשוהו בגמרא (ס:) 'לקבולינהו בשמחה'. אבל רבש"ע, מה אעשה, האיך אקבלנו בשמחה? הלוא עתה זמן שמחתנו, והלכה מפורשת היא (מו"ק ט.) 'אין מערבין שמחה בשמחה', ואיך אערב את שמחת החג עם שמחת הבשורה הרעה…
"ואז כשגמר אומר כששמחתו עדיין נסוכה על פניו, החלה החולנית להזיע, התחזקה אט אט עד שהתרפאה לגמרי.
ובכן יהי רצון שבזכות זמן שמחתנו, ישמחנו ד' אלוקינו שהחולים יתרפאו והבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתנו שתתברך ושיתבטלו מעלינו כל גזירות קשות ורעות, ויקוים בנו 'והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם' וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו, אמן.