"לך לך מארצך"
לפני שנים רבות השתתפתי בהיכל ישיבת סלבודקה בבני-ברק, בשיחתו המוסרית של ראש הישיבה הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל. מראהו האצילי והמרשים, כשהוא ניצב כמלך בגדוד בעיצומה של השיחה, עומדת בזכרוני עד היום. התלמידים ישבו כרוכים אחר רבם, ושמו אוזנם כאפרכסת להאזין לדברים. בעיניהם עקבו בדריכות אחר התנועות. מי כמותם יודעים שלכל הנפת יד ולכל הרמת קול ישנה משמעות מיוחדת.
השיחה עסקה בדמותו של אברהם אבינו, והתרגשות מיוחדת ניכרה בקולו של ראש הישיבה בגלל מושא השיחה. מידי פעם הוא הניף את ידיו כלפי מעלה בדביקות, ואמר בהתלהבות בלתי מוסתרת: "אה! החסד של אברהם אבינו! אה! החסד של אברהם אבינו!…".
בכך הוא ניסה לבטא את הכמיהה האמורה לקנן בליבו של כל יהודי ויהודי – 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', ולשתול בליבם של התלמידים שאיפה כבירה של השתלמות, לדבוק בדרכיהם הישרות.
חשתי, שראש הישיבה מנסה בהבעות הידיים ובדיבוריו, להביע ולבטא דבר מה, אלא שהוא מתקשה לעשות זאת…
אחד התלמידים, מן המובחרים בישיבה באותה תקופה, שכיום משמש כאחד מחשובי מרביצי התורה, ישב סמוך אלי והבחין בפליאתי בשעת השיחה, וביקש לסבר את אוזני במשמעות המראה. תוכן דבריו זכורים לי היטב:
"כנראה שאינך מבין מה ראש הישיבה מנסה להביע, אך אל לך להיות נבוך מכך, משער אני שאחוזים ניכרים מהמשתתפים בשיחה לא הבינו. אולם ברצוני להסביר לך דבר מה:
"ראש הישיבה התבטא לא אחת, שפעמים רבות בעת שהוא מוסר את השיחה, לפתע ניצבת למול עיניו דמותו של מורו ורבו ה'סבא מסלבודקה', ואז נעתקות המילים מפיו… הוא לפתע מדבר ב'שְפַּרַאך' [שפה] של 'הסבא'… הוא מנסה להטביע את ה'קודים' שרבו השתמש בהם, ולהביע אותם בפשטות בשפתו.
"בפרט כשהשיחה עוסקת באברהם אבינו, נזכר ראש הישיבה כהרגלו, בהתרגשות הרבה שאפפה את כל יישותו של הסבא מסלבודקה. את השיחות הארוכות, שהפיקו לקחים עצומים ואורחות חיים ממעשי אברהם, אזי הקושי בהבעת ובאמירת הדברים הוא בכפל כפליים".
דבריו של הבחור הוסיפו לי נופך משמעותי, להבין ולקלוט את אשר ראו עיני!
במבט של עשרות שנים אחרונית, כשאני מתבונן מה היתה התועלת שהפקתי מהשיחה הזאת, בוודאי זאת התחושה המיוחדת שהורגשה שם באוויר. להעמיד למול עינינו את המדרגה של האבות כמטרה וכיעד, ולייצר בנפש ניצוצות שאיפה וכמיהה להתקדם הלאה, להגיע אל תכלית זו.
להתבונן במעשה האבות עם משקפיים של חז"ל
אבי מורי שליט"א סיפר כי באחת הפעמים, כשהגיע לביתו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, יצא מחדרו הגה"צ רבי משה טשינגל זצ"ל. רבי משה היה מבחירי תלמידי ה'סבא' מנובהרדוק', ומחבר הספר 'מבקשי השלימות'. כשנכנס אבי מורי שליט"א, אמר לו ה'חזון-איש': "אם הינכם רוצים לראות את השכינה בבני ברק, הביטו על פניו"…
אבי מורי שליט"א הרהיב עוז ואמר ל'חזון-איש' מיניה וביה: "כנראה גם זקוקים למשקפיים כמו של הרֶבֶּה, כדי לזכות ולהבחין בזאת"…
ה'חזון-איש' חייך, והבעת פניו לימדה – שהוא מסכים עם הדברים.
הנה כאשר מתבוננים בחומש בראשית, הרי בכל פינה וזווית שמעיינים, נוכחים לראות עד כמה עצומים ומאלפים הם מעשי האבות. כל מקרה, כל דיבור שלהם שפע חכמה עילאית, ישרות דרך, צדקות ותום לב, שראויים להילמד לדורות.
יתירה מזאת, הרי אין מי שהוא בן חורין מחובת העיסוק במעשיהם, ועל כל אחד מאתנו החובה ללמוד זאת על מנת לקיים. כפי שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כה): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".
בהקדמת בני הגר"א (לביאור הגר"א על שולחן ערוך) כתבו בשמו, שהיכן שכתוב בחז"ל הלשון 'עשה' אפילו בדברי סופרים שיעורו לקיים עד שתצא נפשו!… וכאן הלוא חז"ל השתמשו בלשון: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', הרי שזה חיוב גמור ככל החיובים עד כדי מסירות נפש!
אך לזאת אנו זקוקים: ל'משקפיים' של חז"ל. לעיניהם החודרות בנבכי העניינים. לראיה הבהירה ולהבנה הקולעת של הראשונים כמלאכים ובעלי המוסר, כדי שאכן חלילה לא נחטא מן האמת, ולא ניכשל בלשונינו.
ההתעסקות שלנו היא מתוך גישה, שאין לנו כל שמץ ומושג בגבהות מעשיהם, וכל קנה מידה שננסה לאומדם, זעיר הוא לעומת גובהם האמיתי. הכל הוא רק ניסיון להוריד מעט את הדברים אלינו, כדי שנוכל לקבל מהם איזו שהיא תועלת.
וכפי שהסביר אחד מגדולי החסידות כי ודאי מאמר זה של חז"ל 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', אינו כפשוטו, מאחר ואין ספק שאין ביכולת בן אנוש להגיע לדרגת האבות. אלא כוונתם היא, רק להורות לאדם שעליו לשאוף שמעשיו 'יגיעו' – מלשון 'נגיעה'. נגיעה קלה בלבד, במעשי האבות הקדושים.
***
התנא במסכת אבות (ה, ג) אומר: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום".
ה'אברבנאל' (לקמן כב, א) מבאר את דקדוק הלשון שאמר 'נתנסה אברהם' ולא אמר 'נסה ה' את אברהם': "כי לפי שציווהו השם לעשות אלו הפעולות, נשאר אברהם מנוסה בהכרח, אבל הקב"ה לא היה מנסה בדרך בחינה, אלא שנתן לו נס להתנוסס".
כלומר, בוחן כליות ולב ודאי לא היה צריך לנסות את אברהם אבינו, לשם בירור וידיעה גרידא אם יצליח לעמוד בנסיונות אם לאו, שהרי הקדוש ברוך-הוא ידע את לבבו נאמן לפניו, ולא היה צריך לעמוד בכור המבחן כדי לאמת זאת. אם כן לאיזו מטרה הקדוש ברוך-הוא ניסה אותו? כדי שיהיה 'נס להתנוסס'! שיהווה עמוד אור שהכל למדין ממנו!
ואכן אברהם ניצל זאת היטב כדי ללמד דעת על ידם, ולהוות סמל ודוגמא לגבורה ומסירות נפש למען ה' יתברך!
במרבית מהנסיונות אותם התנסה אברהם, לא הרחיבה בם התורה, ופרטיהם מובאים רק בדרשות חז"ל. לעומת זאת בניסיון השלישי, הוא הנסיון של 'לך-לך מארצך', ישנה אריכות דברים מופלגת. מה המיוחדות בנסיון זה?
עוד יש להבין מה הקושי הכה גדול בכך? הן אמנם להטלטל בדרכים ולעבור ממדינה למדינה, כרוך בכך קושי מסויים, אבל עדיין אין זה נסיון כאשר מובטח לו ברכות כה רמות, אם יקיים את ציווי השם?
אם נתפוס כדוגמא את הנסיון שהוזכר בתורה רק ברמז, נסיון אור-כשדים. נמרוד ביקש להשליכו לאש אם לא ישוב בו מאמונתו בה', והוא בשלוות נפש השליך את עצמו לתוכו מבלי לדעת שהוא עתיד להינצל. לכאורה כרוכה בכך גבורה רבה וכח מופלא של מסירות נפש, פי כמה וכמה מנסיון של לך-לך?
הסביר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בתוספת לקח עצום הנוגע לכל אדם במצב נסיונותיו הוא:
הן אמנם הניסיון של כבשן האש, היה באמת ניסיון גדול יותר מהניסיון של 'לך לך', אולם היה זה ניסיון חד פעמי. בהחלטה של רגע אחד החליט אברהם להשלים את נפשו לאלוקיו ולקפוץ לתוך כבשן האש הבוערת.
זו היא בודאי גבורה, אף גבורה עצומה. אך ישנה גבורה גדולה מזו, היא גבורת האחיזה בניסיון המתפרס לאורך זמן. נסיון מתמשך דורש התמודדות וקושי רבים יותר, גם אם הוא ניסיון קטן יחסית. כדי לצלוח נסיון כזה צריך האדם להפעיל כח מיוחד ונשגב, לא להיכנע לרגע של חולשה ולהיכשל בה. הוא זקוק 'לחיות' כל העת עם אותה הרגשה נעלה, עם אותה מוטיבציה ורצון, להישאר כל העת במצב של התגברות ועליה מתמדת.
אותה גבורה הגביר אברהם, כאשר ציווהו הקדוש ברוך-הוא 'לך לך מארצך וממולדתיך ומבית אביך'. הוא הרי לא גילה לו להיכן הוא אמור ללכת, ומה המטרה בהליכה זו. אברהם יצא לדרך רחוקה למשך תקופה ארוכה, מבלי להרהר אחרי ציווי ה', והלך כל הדרך הארוכה והמיגעת באותה שמחה וטוב לבב, כי כך ציווהו ה'. באמונה תמה שזה הוא הדבר הכי טוב עבורו, וכך חי עם הקדוש ברוך-הוא בדביקות.
נסיון זה, הדורש ממנו לחיות בצורה כה מרוממת במשך זמן רב, דורש הרבה יותר כוחות וגבורת נפש, מהגבורה הנדרשת מהאדם כשעומד בנסיון חד פעמי, לקפוץ לכבשן האש! אחד היה אברהם, שהצליח לדבוק במשך תקופה ארוכה ומתמשכת זו, לקיים את רצון ה' בשלימות, מבלי קהות החושים ומבלי להרפות.
זה הוא הנסיון הקשה מכולם, להיות אחוזים ודבוקים בהקדוש ברוך-הוא באותה דרגה, לחיות כל העת בצורה של 'חישבתי דרכי' לקיים רצון השם, כיצד לגרום נחת רוח לה' יתברך.
וזה הוא לקח עבורנו, כי גדלות האדם ודבקותו בהקדוש ברוך-הוא, אינה נמדדת בשעת תפילת נעילה. באותם הרגעים האחרונים של יום-הכיפורים, כשהוא זועק 'שמע ישראל' בכוונה. הרי לב מי לא יחרד להתעורר לתשובה בשעה נעלית זו? החכמה והגבורה היא להישאר באותה תחושה נעלה של דביקות בה', ובאותם רגשות הומים של רוממות וקרבת ה' דווקא בשגרת חיי היום יום, להיות אחוזים ולא להרפות מציווי ה' ותורתו.
את זאת הנחיל לנו אברהם אבינו, את הכח לשנות את כל מהלך החיים, הוא לימד כיצד מתמודדים עם נסיון מתמשך ותמידי – שכל יחיד מכלל ישראל מתמודד איתו, וכיצד זוכים 'לחיות' עם הקדוש ברוך-הוא בכל רגע, מבלי להרפות!
***
השתתפתי פעם במסגרת שיעורו היומי הקבוע, של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל המתקיים בביתו. כשהגיעו לדברי הגמרא במסכת שבת (סא, א), המביאה את הנידון איזו נעל יש לו לאדם לנעול קודם? ומסיימת שם הגמרא כך: "ירא שמים יוצא ידי שניהם"… דהיינו: שינעל תחילה את של ימין ולא יקשור, ואחר כך ינעל את של שמאל ויקשור, ושוב יחזור ויקשור את של ימין.
תוך כדי הלימוד אמר הרב שטיינמן הערה באוזני הנוכחים: "פעולה קטנה זו מה שייכות יש לה ליראת שמים? הרי כדי להגיע ליראת שמים זקוקים להמון עבודה?"
לאחר זמן מה של הרהור אמר הרב שטיינמן בזה דבר נפלא:
"באמת לא עצם קשירת הנעליים כך או כך, יש לה שייכות ליראת שמים, אלא עצם זאת שהאדם מחשב בכל פעולה ופעולה, שהוא עושה את מה הקדוש ברוך-הוא דורש ממנו לעשות בשעה זו, ומה מוטל עליו כעת לעשות בשעה זו, הרי זו יראת שמים! ואין כלל משנה אם פעולה זו גדולה היא או קטנה"…
דברים אלו כאמור השמיע הרב שטיינמן כהערה צדדית, ומסופקני אם מישהו משומעי השיעור שם לב אליה. אך גם משיחה ארעית זו של תלמיד חכם, למדנו נקודה יסודית וחשובה.
יהודי ירא שמים מתמודד כל העת בנסיונות, כיצד לקיים רצון ה' בכל פעולה מפעולותיו, ואת דרכי ההתמודדות עם נסיון זה, הנחיל לנו אברהם אבינו בנסיון של לך-לך!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')