הרב ישראל ליוש
"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק…" (שמות כ"ג, ז')
אזהרה מיוחדת הזהירה התורה בענין השקר: "תרחק". את כל העברות אנו מצווים שלא לעשות, אבל בשקר ישנו ציווי מיוחד להרחקה, וזאת משום שחותמו של הקב"ה אמת, וכבר כתב ה'מסילת ישרים': "ובוודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו".
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, היה אומר שהתורה לא נתנה גבול להרחקה, 'תרחק' כמה שיותר, כי אמת היא אמת רק כשהיא אמת מוחלטת, אם נערב באמת אפי' מעט שקר, אין זו אמת כלל, וכשם שאם יאמר לך אדם ששניים ועוד שניים שווים שלושה, הוא לא דובר אמת חלקית, אלא זהו דבר שקר, כך אם הוא ישנה אפי' פרט קטן מן האמת, אין זו אמת חלקית, אלא שקר, זו הסיבה שנצטווינו לרחוק מן השקר בלא גבול, כי חותמו של הקב"ה היא אמת מוחלטת.
התרחקותם של גדולי התורה מן השקר, היה אפילו מסרך שקר, ונהגו כלפי האמת והשקר לפנים משורת הדין, כפי שיסופר בסיפורים הבאים:
מנהג היה לו לפונוביז'ער רב, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, לאכול את סעודת ליל ראש השנה לבד בחדרו, בלי בני משפחתו. משהבחין בכך אחד מתלמידיו, הרהיב עוז ושאלו לפשר המנהג. "אספר לך ספור ותבין", פתח הרב את דבריו. "לפני כמה שנים נסעתי לארה"ב, לגייס כספים עבור הישיבה, והנה בליל ראש השנה, כשהתפללתי באחד מבתי הכנסת בשיקאגו, ניגש אלי יהודי עשיר מנכבדי הקהילה, והזמין אותי לסעוד אצלו את סעודת ליל החג, אך חששתי שהשהות בביתו לא מתאימה לימים הנוראים, וגם נושא הכשרות כלל לא היה ברור לי. מצד שני לא היה לי נוח לסרב לאיש נכבד זה, ולכן אמרתי לו שאני נוהג לאכול ביחידות בליל ראש השנה, וכיון שכך יצא מפי, מאז אני נוהג כך"…
●●●
צו המלך הפולני, לפיו על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם, וללבוש בגדים כשאר הגויים, הוליד מחלוקת גדולה בין מנהיגי הדור בתקופה ההיא. היו שפסקו כי על היהודים לכבד את הצו, שהרי הפרתו גובלת בפיקוח נפש, כי השוטרים הפולנים היו תופסים את היהודים, מפלים בהם את מכותיהם ומגלחים את זקנם בכוח. לעומתם היו שסברו שזו גזירת שמד שעליה מוסרים את הנפש. ביניהם היה גם האדמו"ר רבי אברהם מטשכנוב זצ"ל, אשר צווה להכריז בבתי הכנסיות כי זו גזירת שמד, ועל כל היהודים ללבוש אך ורק כפי מנהג היהודים, ובשום אופן לא לגלח את הזקן והפאות!
חסידיו באו אל הרב בטענה כי הוא פוסק יחיד, כי כל גדולי הדור הורו אחרת. טען להם האדמו"ר: "שמעתי שגם האדמו"ר מגור, בעל החידושי הרי"ם, פוסק כדבריי". "וכי בענייני פיקוח נפש אפשר לסמוך על שמועות?", תמהו התלמידים. "הצדק אתכם", פסק האדמו"ר, "אסע לוורשא ואדון ע"כ על החידושי הרי"ם". כאשר בני ביתו שמעו על כוונתו לנסוע לוורשא, ניסו להניאו מהרעיון הזה, בטענה שזהו זמן מסוכן לנסוע לוורשא, אך האדמו"ר לא השתכנע מטענתם ואמר להם: "וכי אתם חושבים שכוונתי להתיישב בוורשא?".
בהגיעו אל מעון קדשו של החידושי הרי"ם, שמח מאוד לקראתו וכיבד אותו לשבת, אך האדמו"ר מטשכנוב סירב לשבת, והחל מיד לדון עם החידושי הרי"ם בעניין החשוב שלשמו הוא בא. ואכן הסכימו שניהם שזו גזירת שמד, כי כוונתם להשוות את היהודים לגויים כדי להעבירם על דתם, וא"כ בוודאי שצריך למסור את הנפש. וכך התארכה שיחתם של תלמיד חכמים והמשיכו להתפלפל בדברי תורה, כשכל העת האדמו"ר מטשכנוב עומד ומסרב לשבת על כיסא.
בדרכו חזרה אל ביתו, שאלו אותו תלמידיו: "מדוע סירב האדמו"ר לשבת בבית החידושי הרי"ם?". ענה להם האדמו"ר: "לפני שיצאנו, כאשר בני ביתי ניסו לשכנע אותי שלא אסע לוורשא, עניתי להם בלשון שאלה: 'וכי אתם חושבים שאני נוסע להתיישב בוורשא?'. אם כן, אפילו שכוונתי הייתה שלא אשהה שם זמן רב, אבל אני צריך לשמור על מוצא פי, ולכן לא התיישבתי בוורשא"…