נכדו של רבי אביגדור מילר זצ"ל תיאר פעם את האופן בו סבו אכל תפוח:
"לפני אמירת הברכה הוא הסתכל על הפרי במבט של הערכה, כמי שמסתכל על אתרוג מיוחד בהידורו, והכריז (באידיש): "'רבונו של עולם, איזה תפוח נפלא יצרת! איזה תכנון מופלא! האריזה העמידה נגד מים מראה על חכמתך האדירה! היופי של הצורה והצבע שלו – כל כך מושך ומשמח את הלב … אפילו הוספתָ ניחוח נעים המעורר את התיאבון. כמה אהבה וחסד ניכרים מכל זה! ולחשוב שאתה בראת תפוח זה במיוחד בשבילי! איזו נדיבות! איזו אהבה!… איך אוכל אפילו להתחיל להודות לך על זה?'
"אחרי הקדמה זו הוציא מפיו את מילות הברכה, כל מילה ברגש של הכרת טובה מוחשית לנוכח בוראה של יצירה אומנותית מרהיבה זו. ואחרי שטעם קצת מהפרי הוסיף: 'אי, אבא! כפי שאמרתי, אכן כן הוא באמת, מתנה נפלאה כל כך טעימה…!'".
"צריך לדבר על זה עם הילדים"
בספרים הקדושים מבואר שענין אכילת פירות בט"ו בשבט הוא כדי להכיר בטובו הגדול של הקב"ה שהמציא פירות רבים ומגוונים להנאתנו ולתועלתנו, אף שרובם אינם הכרחיים כלל והיה אפשר להסתדר באופן מעולה בלעדיהם. לכן, כאשר מתחדש השרף באילנות, שהוא התחלת צמיחת הפירות של השנה החדשה, עלינו להודות להשי"ת על כך, ועל כל המציאות המופלאה של הפירות שהמציא, והודיה זו פותחת את השערים לשפע של ברכה לפירות ולעולם כולו.
הרב מילר זצ"ל היה אומר: "בט"ו בשבט, כאשר שמים את הפירות על השולחן, יש לדבר עם הילדים על כל זה [על החסד הנפלא של ה' שמתגלה על ידם]. אף אם זה לא יכנס ללבם מיד, זה יזרע זרע בלבם, שיגדל ביחד איתם, ובסוף יתפתח לגן מרהיב של הכרה בטוב ה'".
והגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל כותב: "צריך להראות לילדים את היופי שבעולם, ויתכן שאין אנו עושים זאת מספיק. אין צורך ללכת רחוק כדי להראות את היופי הנהדר שבבריאה. הרי פירות יש לכולנו בהישג יד, ופרחים אפשר למצוא בכל מקום, בין פרחי בר ובין פרחים שיד אנוש טיפחה אותם. היופי של העולם נמצא סביבנו בכל צעד ושעל, צריך רק לפקוח את העיניים של הילדים. כמובן שאם ההורים בעצמם אינם רואים, אם עיניהם אינן פקוחות, לא יוכלו להראות את זה לילדים. אבל יהיה מצער מאוד מבחינה רגשית אם ילד יגדל עם מטען דל של הכרה זו. ההתבוננות בנפלאות הבריאה – פירושה לראות את האמונה, והאמונה צריכה להיות עשירה.
"להתבונן בטעם ובצבעים"
"ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל סיפר לי פעם", מוסיף הרב וולבה, "שהוא הסביר לבנותיו שהקב"ה משגיח בעולם, והיה נותן להן פרס, כסף כיס כלשהו, כאשר הן היו מצביעות לפניו על דבר שרואים בו את ההשגחה. על ידי כך היה מעודד אותן להתבונן סביבן, ולראות את ההשגחה. הבנתי מדבריו שהוא חינך את בנותיו בגיל צעיר מאוד לעניין הזה.
"אין צורך לחפש נסים גדולים כדי לראות את הקב"ה – כשמודים ומשבחים מתוך התבוננות במה שמקבלים, אפשר 'לראות' את הבורא, לדוגמא: כשלוקחים פרי כלשהו לאכול ממנו אפשר להתבונן בטעמו, בצבעים שלו, ובקליפה ששומרת עליו. כמו כן ניתן להמשיך ולהעמיק בעובדה שלכל פרי יש סגולות אחרות וויטמינים אחרים. כשניגשים מתוך מחשבות אלו ומברכים 'בורא פרי העץ', הברכה מקבלת משמעות אחרת.
"המעוניין להתחזק באמונתו, עליו לעשות עסק מברכות הנהנין. אם היינו מברכים מאה ברכות ביום עם מעט התבוננות, היינו נפגשים עם הקב"ה פנים אל פנים. אנו ממהרים כל הזמן, בולעים את מה שאוכלים ואין לנו אפילו דקה להתבונן על המאכל ובכל הקשור לאכילה".
סוד השימוש הנכון בפרוסת לחם
מצאנו אצל יצחק אבינו ע"ה שביקש מאכלים טעימים במיוחד כהכנה רוחנית למסירת ברכה. כותב הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל (תפארת שמשון, בראשית): "כדי לברך באופן מושלם נדרשת תחושת קירבה להשי"ת, והאכילה היא אמצעי מעולה להישג זה. בשעת האכילה ניתן להכיר עד כמה שהקב"ה דואג לטובתנו ואוהב אותנו, שהרי הוא מחייה אותנו באמצעות כל המאכלים, ואף הוסיף להם טעמים משמחים להנאתנו. האוכל הוא צוהר שדרכו אפשר להכיר את חסדו ית' ואת אהבתו הגדולה אלינו.
"כאשר אדם אוכל פרוסת לחם, קיימת אפשרות שהוא רעב, חוטף את הלחם ואוכל. הלחם טעים לו, ובזה נגמר הענין – 'מעשה בהמה' ממש. לעומת זאת, ניתן לקחת את אותה פרוסת לחם ולהתענג על ה'! להגיע על ידה לדביקות מרוממת בהשי"ת… אותה פרוסה יכולה לגרום לאדם להיות דבוק לשכינה, או להיות דבוק לשפלות ולריקנות. סוד השימוש הנכון באוכל הוא לא לחוטפו במהירות, אלא לעצור לרגע לפני שאוכלים… לחשוב קצת… לברך במתינות מילה במילה ורק אחר כך לאכול.
"כשלוקח בידו שתיה יעצור לרגע ויחשוב: 'מדוע נתן לי הקב"ה הנאה זו? ודאי כדי שארגיש את טובו ואודה לו', ויאמר: 'תודה רבה רבש"ע שבראת את השתייה המרווה הזו! הרי אם לא אשתה אוכל למות ח"ו. רבש"ע, המשקה שבראת בשבילי טעים מאד, קר ואפילו מוגז… אתה דאגת כל כך להנאה שלי. למה זה מגיע לי?… הרי זה רק החסד העצום שלך ואהבתך הגדולה אלי!'
"מתוך רגשות אלו של הודיה להקב"ה ו'להתענג על ה" מברך היהודי 'ברוך אתה ה'… שהכל נהיה בדברו'. רגע זה הוא רגע של התעלות של דביקות אשר יכול להביא את האדם לפסגת הקדושה. האדם הפך את הנגע לענג – התענגות על ה'!
"אוכל של גן עדן"
"הבעיה שלנו היא שאין לנו זמן לעצור ולהתבונן. אין לנו זמן אפילו לבטא כל מילה במתינות, אנו בולעים את המילים, אומרים במהירות את הברכות ומושיטים את האוכל ישר לפה. ואחר כך שואלים 'למה אני לומד ואיני מבין – לומד ושוכח? מדוע אינני זוכה לכוין בתפלה? מדוע אני כועס ולמה אין לי הצלחה בחיים?' – כי החיים שלנו אינם חיים עם השי"ת! היצה"ר 'גונב' מאתנו את הרגעים הנעלים האלו ואת הקירבה הנפלאה להקב"ה שהיה באפשרותנו להשיג. אותה פעולה של אכילה שבכוחה לרומם אותנו לפסגות נישאות, הופכת לפעולה של תאוה, של שפלות, ללא שום תוכן – שוכחים את ה', וחושבים רק על המאכל הערב לחיך.
"ענין האכילה הוא אחת מה'פינות' המוזנחות ביותר בעבודת ה'. אם היינו מברכים ברגש הראוי, האוכל היה מעלה אותנו למרומי הקדושה והקרבה לה'. על ידי הברכה וההודיה לה', המאכל מתהפך לאוכל של גן עדן, השולחן נהיה כמזבח והמאכלים כאכילת קדשים. על אכילה כזו נאמר (יחזקאל מ"א) 'זה השלחן אשר לפני ה"!".