וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ (שמות ל יב)
יעקב א. לוסטיגמן
היה זה לפני למעלה מ-120 שנה. אל מעון קודשו של הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא, נכנסה יהודיה ובידה החזיקה את ידו של בנה הקטן. "רבי", אמרה לבעל ה'דברי יחזקאל', "בעלי נסע אל מעבר לים, וכעת חפץ שאצטרף אליו ואתגורר עמו באמריקה. יש לו שם עבודה מסודרת והוא יוכל לפרנס אותנו בכבוד, אבל מה יהא על בני הטהור? כיצד יוכל להחזיק ביהדותו באמריקה אשר רבים חללים הפילה?…
"נתן הרבי את עיניו הטובות בילד החמד אותו הכיר עוד קודם לכן, לקחו אליו והושיבו על ברכיו באומרו: "אמריקה לא תעשה שום דבר רע לחיים שלו. אמריקה לא תשפיע עליו לרעה כלל וכלל".
"הילד הזה", מספר הרב שלום יכנס, מפעילי 'דרשו', "הילד הזה היה הסבא רבא שלי, הרה"צ רבי חיים געלב זצוק"ל, שהיה מוכר בארה"ב כיהודי של צורה, וכאדם שהשפיע רבות על מצבה הרוחני של יהדות ניו יורק בפרט, ויהדות ארה"ב בכלל. את הלהט החסידי שירש מהוריו ומרבותיו, הטביע ביהדות אמריקה, את הרטט שאחז בו לכל דבר שבקדושה הרעיף על כל הסובבים אותו, ורבים בניו יורק ומחוצה לה, זוכרים עדיין זיו את פניו המאירות ואת ההשפעה העצומה שלו עליהם ועל רבים אחרים".
הרב געלב מצא את פרנסתו הדחוקה ממאפיה שהופעלה בעיקר על ידי רעייתו. הוא עצמו לא מצא זמן לעזור לה בניהול העסק ובקידומו. את כל חייו הקדיש למען הכלל, הוא עשה זאת בחן מיוחד, עם חיוך והארת פנים שעדיין זכורה לכל מכריו.
מאז פטירתו של הרב געלב חלפו כבר 35 שנה בקירוב, אך אלפים מילדי ויליאמסבורג של אותן שנים, עוד זוכרים אותו היטב. מדי בוקר הוא היה מגיע לחצר הת"ת, הילדים היו עוצרים את משחקיהם, ומאזינים לברכות השחר מפיו, עונים אחריו 'אמן' ולאחר מכן מתכבדים במיני מתיקה שהיה מחלק להם.
קודם לכן, וגם לאחר מכן, היה מסתובב ברחבי העיר, עובר מבית כנסת אחד למשנהו, ומקבץ מעות לצדקה. נוהג היה להחזיק בידו כיפה הפוכה, בה היו מניחים את המטבעות והשטרות. נוהג היה לומר בכל עת "כפר לעמך ישראל" – משחק מילים בעל משמעות כפולה של המילה "כפר", שנשמעת כמו ה"קאפר", מטבע קטן שהיה נפוץ באותם ימים בארה"ב, שרבים היו תורמים לו מדי יום בסכום זה. וכך היה אוסף "קאפר" ל"קאפר", מקבץ אותם יחדיו לסכומי עתק שהיה מקבץ, ומחלק למטרות שונות.
"היתה תקופה שבה ישיבת לייקווד נקלעה לקשיים גדולים מאוד, וכבר הגיעה למצב שבו היא היתה בסכנת סגירה", מספר הנין הרב יכנס. "מהנהלת הישיבה פנו אליו ושאלו אם הוא יוכל לסייע. סבא כיתת רגליו עד שמצא יהודי עשיר שהלווה לו סכום עתק, אותו מיהר להעביר להנהלת הישיבה בלייקווד, ולאחר מכן במשך מספר שנים היה מקבץ מעות במסירות נפש, כדי להחזיר את ההלוואה, עד הפרוטה האחרונה. כך היה עם ישיבת לייקווד, כך היה עם ישיבת 'תורה ודעת', וכך היה עם ישיבות, תלמודי תורה ומוסדות רבים אחרים.
"הוא היה תורם רבות גם למשפחות עניות. ליתומים, אלמנות וסתם ליהודים קשי יום. מספרים עליו, כשהכיר בעני בן טובים שיהיה בוש לקחת ממנו כספי צדקה, היה עוקב אחריו בבית הכנסת, וכשהיה תולה את מעילו בחדר הכניסה, היה סבא ממתין קמעה עד שיכנס העני אל תוך בית הכנסת, ומשלשל לכיס מעילו סכום הגון.
"אבל מעל הכל היתה לו אהבה עצומה לרבי ה'שפע חיים' מצאנז. הוא היה מתבטל אליו ועשה כל שביכולתו כדי לסייע לרבי במימון הפעילות הענפה של מוסדותיו. סכומים אדירים גויסו על ידו להקמת הישיבה בנתניה, להקמת התלמוד תורה וכן להקמת בית החולים לניאדו. הוא היה מגייס עוד ועוד כספים, ללא הפוגה.
"לפני מספר שנים הייתי בצאנז בנתניה עם הילדים שלי, והמתנתי לאדמו"ר בצאתו מבית המדרש. כשעבר על ידי הצבעתי על ילדי ואמרתי לרבי שהם בני הנינים של הרב חיים געלב. פניו של הרבי אורו. הוא התרגש מאוד, ובמשך מספר דקות סיפר לי על גודל מפעלותיו של הסבא ר' חיים געלב: "הסבא שלך תרם אלפים, אלפים רבים למוסדות צאנז", אמר לי אז הרבי. "הוא היה נותן עוד ועוד, לא שבע מעולם מהנתינה. אם הייתי רואה אותו עכשיו בין אלפי יהודים, מיד הייתי מזהה אותו. אני רואה שזכה ונכדיו וניניו גדלים בדרך התורה, ויה"ר שיקויים בכם 'בגלל אבות תושיע בנים'".
עבודת הקודש של ר' חיים געלב לא הסתכמה רק במצות הצדקה שהיתה חשובה לו כל כך עד שמסר עליה את נפשו בפועל ממש. הוא היה משקיע רבות גם בתפילתו, יודעיו ומכיריו מספרים שהיה זועק בכל כוחו בתפילה, היה מתפלל עם כל כוח הכוונה שלו, וגם היה מרבה לעורר בנושא של השתיקה בשעת התפילה, ועל אף שהיה כולו מלא וגדוש בטוב לב, לא היסס לגעור במי שדיברו בשעת התפילה, כפי שכתוב בהלכה שיש לעשות.
"כבוד גדול היה רוחש לתלמידי חכמים", מספר הרב יכנס. "מעניין לציין, שמבחורי ישיבה הוא לא הסכים לקבל סכומי כסף גדולים לצדקה. כשהיה רואה בחור ישיבה שמנסה לתרום לו כסף, היה גוער בו "ג'וסט א פני…" – רק 'פני' אחד, רק אגורה אחת. ולא היה זה מחזה נדיר שבחורים ניסו לתרום לו, כי הוא היה מאוד אהוב על כולם, ואנשים שמחו לתת לו מכספם, מתוך ידיעה ברורה שהכסף בוודאי ילך למטרות החשובות ביותר והנצרכות ביותר באותה שעה.
"על אף שגלגל מיליוני דולרים במשך השנים, הוא עצמו היה מתגורר בבית ישן ומט לנפול. אבי מורי, רבי אלתר יכנס שליט"א, מספר שבילדותו ביקש הסבא ממנו, ומנכדים נוספים, לעשות סדר עם הקבלות שקיבל מהמוסדות אליהם העביר את הכספים, והם סידרו ארגזים שלמים מלאים קבלות. אבל מכל הקבלות הללו לא נשאר כלום, כי הסבא ביקש במפורש שלאחר מותו יכניסו את כל הקבלות הללו אל קברו, כדי שאלו יהיו לו סנגוריה טובה בשמים. על אף שכל ימיו הקדיש לעבודת ה' בכל מאודו, עדיין היה מלא פחד וחשש מאימת הדין בו יעמוד לאחר פטירתו מהעולם הזה. ואכן בקשתו כובדה, ומהבית הישן והשבור בו התגורר בעולם הזה, הוא צעד לעבר ארמונות הפאר שנבנו עבורו בגן עדן, כשהוא מלווה בקבלות הרבות שהעידו אלפי עדויות על העמל והיגיעה שלו להרבות כבוד שמים, לעזור ולסייע לכל יהודי, ולהעמיד דורות של יהודים יראי ה' ומדקדקים במצוות".