"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה… לֹא תִשְׁחֲטוּ" (ויקרא כ"ב, כ"ח)
היה זה לפני כארבעים שנה. רבה של שכונת 'נווה אחיעזר' בבני ברק, נפטר באותם ימים ועל רבנות השכונה, שנחשבה כבר אז לאחת השכונות הנחשבות בבני ברק התורתית, התמודדו שלושה רבנים חשובים. חשובים בשכונה הביאו את השמות בפני רבה הנערץ של העיר, הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, כדי שיכריע בשאלה הסבוכה: מי יכהן פאר כרבה של השכונה.
הרב עיין בשמותיהם של הרבנים, את כולם הוא הכיר כיודעי דת ודין, ואחר ענה במפתיע: "יש אצלכם בשכונה אברך תימני ושלמה מחפוד שמו, מדוע שלא ישמש כרבה של השכונה?".
הם הוכו בהלם, גמגמו בתשובתם ויצאו לביתו של עמוד ההוראה, גאב"ד 'זכרון מאיר', מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל. כשהביאו בפניו את הסיפור ושאלו לדעתו, תהה הרב וואזנר ושאל אותם: 'נו, אם הרב לנדא הורה ששלמה מחפוד הוא הרב, אז מה השאלה?'.
כך הפך הרב שלמה מחפוד לרבן של שכונות דרום העיר, תפקיד שאותו הוא ממלא במסירות ובנאמנות מזה ארבעים שנה, זאת בנוסף ליתר תפקידיו כגאב"ד בד"ץ 'יורה דעה' ומערכת הכשרות שהוא עומד בראשה.
אלו שתמהו על הוראתו של הרב לנדא, שאף זכתה לברכתו של הרב וואזנר, לא הכירו את מערכת היחסים המיוחדת שהיתה בין הרב מחפוד לרב לנדא זצ"ל. זה היה קשר של מורא מצד אחד, ואהבה מצד שני. מורא כתלמיד בפני רבו, ואהבה בין אב לבנו.
כך מספר לנו הרב יעקב הכהן עדני, תלמידו הקרוב של הרב מחפוד: "הרב לנדא זצ"ל העריך את הרב מחפוד מאוד, והביע זאת באינספור הזדמנויות. בתקופה שבה שימש הרב מחפוד כמשגיח, כשוחט וכמפקח במערכת הכשרות של הרב לנדא, הרב סמך עליו בשתי ידיו, בשל ידיעותיו המקיפות בכל מכמני הכשרות הלכה למעשה, ומחמת יראת ה' שראה בו".
על כנפי נשרים
הרב שלמה מחפוד נולד לאביו ר' יוסף ולאמו הגב' סעדה, לפני כשבעים וחמש שנה, בעיר מסיאב שבתימן.
בתימן התנהלו חייה של משפחת מחפוד על מי מנוחות. ולמען האמת, הם לא השתנו כבר עשרות שנים ולא היה נראה כי ישתנו אי פעם. אלא שבינתיים הוקמה מדינת ישראל, ובשנת תש"ט הגיעו לתימן שליחי העליה. וכך, יצאה הקהילה כולה במסע לעבר הארץ המובטחת, כשהם עושים את דרכם ברגל מעיר מולדתם מסיאב לעבר מחנה חאשד הסמוך לעיר עדן.
"כשהגענו לארץ, סברנו שהנה תם סבלנו, ומעתה רוב נחת ושלווה תשכון בנחלתנו. לא ידענו, שמרגע הגיענו לארץ ישראל, המאבק האמיתי רק מתחיל. לא העלנו בדעתנו שמישהו מעלה בדעתו להעבירנו על דתנו, כי הלוא עקשנים אנחנו. אך למרבית הפלא, מידת העקשנות התימנית, שנודעה לשם ולתהילה ושהחזיקה את גולת תימן למעלה מאלפיים שנה, התמוססה דווקא כאשר משאלתם התגשמה והם עלו לארץ ישראל. מאבק, שהסתיים בהעברת חלק מיהודי תימן על דתם".
איה הסימנים?
"יהודי תימן לא היו מודעים למה שמצפה להם בארץ", נאנח הרב מחפוד ומספר: "עם הגיעם לארץ, מסרו להם בגדים חדשים תחת הבגדים שהתבלו בדרך, והורו להם ש'כאן מתלבשים כך'. הגברים נקראו למספרה, ושם הסירו מהם את הפאות והזקן, באבחה אחת, בתירוץ שהם סובלים מכינים ומגזזת. היהודים התמימים נמלטו לבתיהם בבושה וכלימה.
"וכך חלפו להם הימים, עד שמשפחת מחפוד הועברה לצפון הארץ, למה שהיה בעבר הכפר הערבי 'פארדיה', כיום 'פרוד' שליד מירון. המשפחות שוכנו בפחונים, ואני עדיין זוכר", מספר הרב, "את החום הלוהט ששרר בקיץ, כמו גם את קולות ה'תזמורת' שהשמיעו נקישות הברד על גג הפח בימי החורף. גם בפרוד נחשפו העולים למסכת התעללות רוחנית, מתוך מטרה לנתק את העולים ואת ילדיהם ממורשת אבותם. על החינוך הופקדו מדריכות שהגיעו מהישובים 'שפר' ו'אמירים' הסמוכים, שראו לעצמן מטרה מיוחדת לטפל בילדים התימניים ולהופכם ל'חלוצים'. גם שם עברנו תהליך של 'כפיה חילונית'", ממשיך הרב לתאר. "גם שם גזרו לי את הפאות, והמדריכות הסירו את הכיפה מראשי, ועשו ממנה צלחת מעופפת. הצער וההשפלה היו גדולים מנשוא".
יום רדף יום וחודש רדף חודש, הסבל המשיך, עד שאב המשפחה הצליח לקנות חלקת אדמה, ומשפחת מחפוד עזבה את פרוד ועברה להשתכן בשכונת 'שעריה' שבפתח תקווה.
הילד שלמה נשלח לבית הספר האזורי, ושם אחד המורים כשראה את הילד שלמה כשהוא בקיא בכתב רש"י ישר והפוך, ריחם עליו, ולמרות שהיה שליח הממסד החילוני, כיון אותו לבית הספר של הפועל המזרחי.
"גם שם לא רוויתי נחת", ממשיך הרב מחפוד את סיפור חייו: "בית הספר התנהל באווירה רוחנית פושרת, שלא התאימה לחינוך שקיבלתי בבית הורי, והייתי מדוכדך עד עומק נשמתי. יום אחד, כשהתברר לי שישנו תלמוד תורה ברמה רוחנית גבוהה, גמלה בליבי ההחלטה לעבור לשם ויהי מה.
"למחרת יצאתי מביתי מבלי לספר לאף אחד, הסתובבתי לבדי ברחובות פתח תקווה, כשאני שואל עוברים ושבים, איפה התלמוד תורה של 'הצדיקים', והם הפנו אותי לבית הספר 'שארית' של החינוך העצמאי בפתח תקווה. פתחתי את השער ואורו עיני, כשראיתי יהודי הדור מראה ועטור זקן לבן, ששבה את ליבי מהרגע הראשון. נגשתי אליו ואמרתי לו בתחינה ובבכי: 'קחני אליך, כי שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב'. ואכן, למחרת מצאתי את עצמי תלמיד בבית הספר 'שארית' של החינוך העצמאי".
בית הספר האגודאי שחינך על פי רוח ישראל סבא, הביא מרגוע לנפשו של הילד שלמה מחפוד. "התחלתי לראות ברכה בלימודי. היו לי גם חברים רבים, ביניהם הרב יהודה יוספי, והיה לי מורה מיוחד, בנו של הגאון המפורסם רבי אברהם חיים נאה זצ"ל, שלמרות השינויים המנטליים, הצליח להעלותני במסילה, עד כי סיימתי את ביה"ס בהצטיינות רבה".
כשהגיע הזמן להחליט על דרך העתיד, החלו הלבטים במשפחה, ושלמה הנער מחליט: לנטוש הכל לטובת לימודים בישיבה. "היה לי חבר ששמו היה לוסטיג, וממנו שמעתי שהחשובה בישיבות היא ישיבת 'קול תורה'. שמתי פעמי לישיבה, ונכנסתי אל הקודש פנימה, שם ניצבתי בפני הרב ריינר זצ"ל ואמרתי לו: 'חשקה נפשי בתורה'. כשהוא שמע מאין מוצאי ולאין מובאי, הוא התרגש וקיבלני לישיבה באופן מיידי.
"בתחילה, היה לי קשה. הבדלי המנטליות בין התימני הצעיר ליקים המבוגרים, הכבידו עלי. אבל הקושי הגדול יותר היה, כשחזרתי לשעריה כבחור ישיבה עם קסקט וחליפה. הפכתי ללעג וקלס. נערי הרחוב היו רצים אחרי ויורקים לעברי.
"הדברים נודעו להנהלת הישיבה, ועל כן ראש הישיבה הרב שלזינגר, החל לשלוח אותי בימי 'בין הזמנים' לבן משפחתו, שהיה רב הקיבוץ 'שעלבים'".
בשנת לימודו בישיבת 'קול תורה', רכש את הקניינים הרוחניים שמלווים אותו עד היום. שם, זכה להתקשר לרבו המובהק, ראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהסיפורים על עולי תימן נגעו לליבו. הרב מחפוד נזכר ומשחזר: "כשראש הישיבה שמע ממני על התלאות שעברתי בעין שמר ובפרוד, הוא התקרב אלי, התכופף עם הראש שלו על הראש שלי, תפש בידיים שלי והיה ממרר בבכי קורע לב והדמעות היו נופלות לי על המצח.
"ואני, שחשבתי שהוא בוכה בגללי, עזות היתה בי ושאלתי: 'למה ראש הישיבה בוכה? בגללי?' והוא השיב: 'לא עליך אני בוכה, אני בוכה על האחרים שלא הצלחנו להצילם. לא התאמצנו מספיק בשבילכם ואנחנו עוד ניתבע על כך בשמים'.
"ובגלל שהייתי היחידי בישיבה שהיה מעולי תימן, זכיתי לקרבה מיוחדת מראש הישיבה, ולא יהיה גוזמא לומר, שהוא התנהג איתי כאילו אני בנו ואף יותר מזה. הוא היה לוקח אותי לביתו ואף לומד איתי חברותא, ואח"כ הייתי מקבל מהרבנית ארוחת צהרים – צלחת מרק עם מנה עוף, שהיתה חוסכת ממאכלי בניה"…
לאחר שש שנות לימוד ב'קול תורה', עבר הרב מחפוד לישיבת פוניבז', שם קנה תורה מראשי הישיבה: הגאונים ר' דוד פוברסקי, רבי שמואל רוזובסקי, ורבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, כשהוא משתלם בשפת האידיש, בה נמסרו השיעורים.
בשנת תשכ"ב דברו בו נכבדות, עם אחייניתו של הרב עזרי גיאת זצ"ל, מגדולי הת"ח בצנעא שבתימן ושמחת השידוך וה'ווארט' היתה מיוחדת במינה, כפי שמספר הרב: "זכיתי, שאת הווארט שלנו יפארו שני גדולי עולם. ראש הישיבה הגרש"ז אויערבאך מצד אחד ורבה של בני ברק, הגר"י לנדא, מצד שני".
ומה יש לשני רבנים אשכנזיים, לחפש בשידוך שמתקיים על טהרת התימנים? שאלנו את הרב והוא ענה: "ראש הישיבה בא מצידי, צד החתן. כי הייתי כמו בנו, והוא בא כדי לוודא שאקבל את כל צרכי החתונה. והרב לנדא בא מטעם רעייתי, כי היא התייתמה מאב עוד בהיותה תינוקת בתימן. וכשהגיעה לארץ, הרב לנדא פרס עליה את חסותו באמצעות בתו, הרבנית גיטה קרול, היא גדלה בביתו והוא היה לה לאב, אז הוא בא בתפקיד אבא של הכלה"…
מעגל שנסגר
לאחר החתונה, השתלב האברך הצעיר בכולל 'וואלאז'ין', בראשו עמד הרה"ג ר' שמעון לנגבורט זצ"ל. "הרב לנגבורט היה מוסר שיעורים על הדף. בכולל שררה אווירה אמיתית של ריתחא דאורייתא", נזכר הרב בערגה באותן שנים. עם זאת המילגה בת 70 לירות היתה צנועה, ולא הספיקה לפרנסת המשפחה שהתרחבה עם הזמן.
כשראה הרב מחפוד שהילדים וצרכיהם גדלו, הוא החליט כי הגיעה העת להטות שכם, ולשאת בעול הפרנסה. הוא התקבל כשוחט באגודת השוחטים, ובכל בוקר היה משכים קום, יוצא לשוק הכרמל ושוחט עופות עד השעה 8.30 בבוקר, ואז רץ ישר לכולל כדי להתייצב בדייקנות בכל יום על משמרתו.
בשלב מסויים נודע לרב מחפוד, כי הרב לנדא מחפש משגיח לתרו"מ, והוא הציע את עצמו. הרב לנדא יצא יחד איתו לשוק פרדס כץ, בחן אותו, התרשם מידיעותיו והורה למפקח, הרב שובקס, לקבל את האברך התימני לעבודה בדוכני הפרות והירקות.
אז איך הגעתם לשחיטה אצל הרב לנדא? אנו שואלים, והרב עונה: "יום אחד, שלח לי הרב לנדא בעשר בלילה להגיע לשוק, למעשרות של סחורה שהגיעה באופן פתאומי. אני השבתי שאיני יכול כי אני צריך לקום בבוקר מוקדם. שכחתי שלרב לנדא לא אומרים 'לא'. למחרת מודיעים לי שהרב לנדא מזמן אותי אליו, ואני מבין שכלתה אלי הרעה… איך שאני נכנס לחדרו, הוא פנה אלי בטרוניה: 'למה לא באת לשוק לעשר?' ואני, סיפרתי לו את האמת: שאני שוחט בבוקר מוקדם, ופחדתי שאם אלך לשוק בלילה, אהיה עייף בזמן השחיטה מחוסר שינה.
"הוא פתח עלי זוג עיניים ושאל אותי: 'האם אתה שוחט?', עניתי לו: 'אכן, שוחט הנני ואביא חליפותי לפני הרב. וכשהבאתי לפניו את הסכינים, הוא הפגין את התפעלותו וציין בפני, שהקפדתי על השינה שבתה את ליבו. מצאתי את עצמי שוחט מן המנין אצל הרב לנדא".
כאן החלה כברת הדרך הארוכה, שאותה עשה הרב מחפוד לצדו של הגר"י לנדא, כאשר בהמשך פיקח מטעמו על בתי המטבחיים ועל ענף השחיטה והניקור בכללותו.
באותן השנים, לא זזה ידו של הרב מחפוד מתוך ידו של הרב לנדא, שמצדו סמך עליו וראה בו איש אמונו. "הרב לנדא היה עשוי ללא חת", מספר הרב. "היתה לו סבלנות ורוך מחד, אך מאידך ידע ללבוש קנאות ותקיפות כאשר היה צורך".
הרב לנדא, מצדו, ראה ביד מחפוד את יד ימינו וסמך עליו בכל. אחד המקרים שפורסמו בתקופה ההיא היה, כאשר הרב לנדא הגיע יחד עם הרב מחפוד, ששימש כמפקח מטעמו של הרב, למסעדה בגבול בני ברק-רמת גן. הרב מחפוד העיף מבט במוט הבשר שהיה מכוסה שומן ואמר לרב הקשיש: "איני יודע מה טיבו של שומן זה, אם שומן כשר הוא או לא". "וזאת מנין לך", תמה הרב לנדא. "שומן כשר נוטה מטבעו להתכווץ", אמר הרב מחפוד חד העין והבהיר כי "השומן הזה לא מתכווץ אלא נמרח, ומכאן עולה חשש לגבי כשרותו".
למחרת נסע הרב מחפוד בשליחות הרב לנדא לברר מה מקור השומן. לאחר בירור נודע, שמדובר בשומן של 'דבר אחר', רח"ל. עם הממצאים החמורים, שב אל הרב לנדא ועידכן אותו.
"הרב לנדא קם בנחרצות והלך איתי למסעדה, נכנס אליה כרוח סערה ותלש משם את התעודה. בעלי העסק הבטיחו לנקום את כבודם שהושפל. למחרת הם ארבו לי בשוק, תפסו אותי והלמו בי מהלומות כואבות, עד שהוצרכתי לאשפוז כמה ימים, במהלכם ביקר אותי הרב לנדא ועודד את רוחי".
"כשגדלו ילדיו של הרב ונכנסו לת"ת", מספר לנו הרב עדני, "הרחיב הרב לנדא את תחומי אחריותו והיה עליו להגדיל את נפח שעות העבודה. אך הוא התחבט בבעיה: הילדים גדלו והוא הרי נדרש לקיים 'ושננתם לבניך' ומה עושים?
"החליט שאין ברירה, ועליו לשכור לכל ילד מלמד פרטי שילמד עמם, וזאת כמובן לצד הלימודים בתלמוד תורה. וכך עשה: שכר שלושה מחשובי האברכים בבני ברק לשלושת בניו. החזקתם של שולשה מלמדים פרטיים, עלתה הון רב שלא היה מצוי תחת ידו, אך הוא לא העלה על דעתו שישנה אפשרות אחרת…
"כעבור ימים ספורים, מינה אותו הרב לנדא כרב המשחטה של קיבוץ סעד. הרב היה יוצא לשם פעם בשבוע עם צוות השחיטה במוניות 'דקר', כאשר פרט למשכורת קיבל בכל שבוע עשרה עופות, שאותם חילק ביו המלמדים הפרטיים של שלושת ילדיו, בנוסף לשכר ששילם להם על הלימוד.
"כך נמשך המנהג", הוא מסיים, "עד שהילדים בגרו ונכנסו לישיבות. וביום שבו סיים הבן הקטן את הת"ת ונכנס לישיבה, נסגרה המשחטה. כבר לא היה צורך בכסף"…
"וזהו המסר החשוב", מבהיר הרב. "אם רוצים לראות נחת מהילדים, יש להשקיע, יש לטפח, להרעיף חום ואהבה, ללמוד יחד ולהקרין לילד שהצלחתו היא הצלחתנו. רק כך אפשר לגרום לו לאהוב את התורה ואת דרכה, כשהקשיים שיחווה, אם יחווה, לא ירפו את ידיו אלא דווקא יחשלו אותו".
(מתוך המודיע | מגזין לחג הפסח – תשע"ח)