שיטת בית הלל, וכך ההלכה, להוסיף נר נוסף מדי יום, שהרי הנס הלך וגבר ככל שנקפו הימים, עד שהשמן שהיה די בו ליום אחד דלק שמונה ימים. אך לצערנו, ככל שהנס מתמשך, ככל שחובת הכרת הטוב לבורא הולכת וגדלה – כך מתעמעמת רגישותנו לנס ואנו הופכים שאננים ואדישים כלפיו יותר ויותר!
ניתן לשער שאילו היה באותם ימים עיתון יומי חרדי, היתה ביום כ"ג בכסלו הכותרת: "עבודות השיפוץ עומדות בפני סיום. תכונה רבה לקראת חנוכת המזבח הצפויה מחרתיים. חשש כבד מהעדר שמן טהור". יומיים לאחר מכן היתה יוצאת מהדורה מיוחדת: "נמצא פך שמן טהור! לראשונה מזה עשרות שנים, הודלקה המנורה בבית המקדש! עבודת הקודש חודשה!" ובכותרת משנה: "השמן בפך מספיק ליום אחד, מה יהיה מחר?!"
למחרת היתה הכותרת זועקת באותיות ענק: "נס! השמן עדיין דולק – הארת פנים מהבורא יתברך, מתנת שמים לרגל חנוכת המקדש!" ותגובות, ומאמר מערכת נלהב. אולם ביום השלישי וביום הרביעי היתה הידיעה יורדת לתחתית העמוד, ביום החמישי מועברת לעמוד האחרון, ביום השביעי בעמוד הפנימי, ולמחרת ניתן היה למצאה בעמוד שלפני האחרון: "המנורה עדיין דולקת"…
כמה מודים אנו לה' עם מציאת הזיווג, עם הנישואין ושבע הברכות, וכמה מתעמעמת ההודאה עם חלוף השנים – למרות שחובת הכרת הטוב רק מתעצמת, שהרי "מושיב יחידים ביתה" הוא מהניסים התדירים והמופלאים!
כמה מודים אנו לה' עם הולדת ילד, וכמה מתפוגגת ההודאה עם הזמן, למרות שהחובה להכיר תודה רק מתעצמת – לכמה סיעתא דשמיא זקוקים כדי לגדלו, במיוחד בתקופתנו. וכך עם הבריאות, וכך עם הפרנסה, וכך עם כל דבר ודבר! אבל אנו פוסקים כבית הלל, מוסיפים נר בכל יום, כדי להוסיף ולהודות עוד ועוד על הנס המתמיד, המתחדש! וזה מחייב אותנו להתבונן ולהודות בהתחדשות גם על הניסים האחרים: על המשפחה, על הצאצאים, על הבריאות ועל הפרנסה!
(מעיין השבוע, הובא בגיליון פרי עמלנו)