הרב בנימין בירנצוויג
"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרך" (ח, ה)
דרכי הנהגת הקב"ה בעולם נסתרות הן מבני אדם. ישנה הנהגה בעולם של 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'. רואים אנו בעולם שאנשים העושים רצון הקב"ה, לפעמים מתייסרים הם בצרותיהם, ולעומת זאת אנשים העושים היפוך רצון ה', מצליחים בחייהם ומעשיהם, שופעים הם ממון רב ותענוגות… כבר הקשה עליה משה רבנו להקב"ה (ברכות ז, א), מדוע אכן כן?
אריכות רבה נכתבה בעניין זה בספרים הקדושים, ומן הראוי להביא מה שמובא בשם הגאון מוילנא שאמר, שכדי להבין את שאלת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', צריך לחיות לפחות שלש מאות שנה בזה העולם, כדי להבין את החשבון המתנהל כאן, ואיך נרצה להבין זאת בשבעים שנה בקושי??
ה'חפץ חיים' הקדוש בספרו (עה"ת) מבאר כדברי הגר"א, שדומה הדבר לאורח אחד שבא לבית הכנסת, וראה שהגבאי מחלק עליות לכהן לוי מהדרום, ולישראל מהמזרח, לרביעי מהמערב, ולחמישי וששי מהצפון, ויתמה עליו ויאמר: "למה קראת אלו מהדרום, הלא ישנם נכבדים מהם במזרח?! ולמה ברר לו את השלישי דווקא מהמזרח, הלא יכול היה לקרוא לשלישי גם מהדרום?!". וכן תמה על כל העליות למה היה לו לחפש מד' רוחות, ולמה לא קראם כסדר מרוח אחת?
השיב פיקח אחד לאורח הזה: "אדוני בא לשבת אחת ורוצה לדעת סדר העליות בביה"כ?! אילו היית פה כמה שבועות זה אחר זה, היית רואה את החלוקה של הגבאי שהיא בסדר נכון, בשבוע הראשון של החודש כיבד את הכהן והלוי מהמזרח, ועכשיו הוא מזמין מהדרום, ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מהמזרח – הרי זה מכיון שבשבת שעברה כיבד בעליה זו את אחד הנכבדים מהצפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם אנשים שכבר נקראו, ומזמין אחרים תחתיהם".
כן הוא ממש בענייננו: האדם בא לעולם הזה לרגעים אחדים, ובמעט ימי שנותיו הוא רוצה לקבל תירוצים על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר? אילו היה חי פה כמה מאות שנים יחד, היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר והעשיר עני, ונבחנו אז בניסיון, זה בניסיון העושר וזה בניסיון העוני, ונהפך גורלם. אבל עתה, שימי האדם קצרים מאד ואינו רואה את העולם וענייניו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לו לחקור אחר הנהגתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות, ולהאמין שכל מה שהוא עושה הכל הוא לטובה.
בספר 'ילקוט לקח טוב' מביא המחשה נוספת והבנת עניין זה: נכנס אדם לבית הכנסת ומוצא את הציבור באמצע הפרק 'אשרי יושבי ביתך', והנה הוא שומע את אחד המתפללים שאומר "את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד". תמה הוא לעצמו כיצד יתכן הדבר הזה?! לעומתו חברו שהגיע בתחילת אשרי, אלא שיצא לרגע לפני סיום הפסוק הנ"ל, שמע את אחד המתפללים אומר: "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים", ותמה הוא כיצד יתכן הדבר ששומר ה' הרשעים?! זה העניין! אנחנו מגיעים כאן לעולם לזמן מועט, ולא רואים את כל הפסוק ואת כל התמונה, ולכן לא מבינים בהנהגת הקב"ה בעולמו.
זכינו לקצת אור בעניין זה, בדרך הנהגת הקב"ה עם ברואיו, הנלמד מפסוק זה של פרשתנו. וכפי שבארו המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, שדרכי הקב"ה בעולם הוא כדרך חינוך האב עם בנו: בעת שאדם רואה שבניו שומעים בקולו, משתדל הוא להדריכם ולהנהיגם בדרכים ובאופנים הראויים, אך כאשר האב רואה שבניו אינם חפצים ללכת בדרכו ולשמוע בקולו, מפסיק הוא לחנכם ומוסרם ללכת בדרכם הרעה.
כן הנהגת הקב"ה בעולמו: כאשר אדם שומע והולך בדרכי ה' יתברך, מדריכו ומובילו הקב"ה בדרכים טובות, ולפעמים בדרכים לא טובות, אם זה לטובתו ולתועלתו, אך כשאדם הולך בשרירות ליבו ואינו רוצה לשמוע, הקב"ה עוזבו ביד מעשיו הרעים, ואף אם משפיע עליו עושר וכבוד, כל זה אינו אלא לרעתו, כי הקב"ה ממלא רצון האדם לפי שעה ומניחו לפי רצונו, אף סופו רע ומר בב' עולמות, ואף בעולם הזה שנראה לו שהשיג מבוקשו והנאותיו, גם זה אבד ממנו באופן מר, ודברים אלו יכול האדם לראות בחוש כשיתבונן בעין בוחנת סביבו: "עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו" (ירמיה יז), הקב"ה נותן לאדם לעשות עושר ולהשיגו, אף סופו יהיה שלא יהנה ממנו.
בדרכו זו גם הלך מרנא החפץ חיים זיע"א, והוא נענה ואמר: "שמעו מה שאספר לכם ותבינו הכל: "פעם חשפו אנשי הבולשת של הצאר, התארגנות מחתרתית להתנקש בחיי הצאר. למרבה הפליאה היו אלו דווקא בני משפחות האצולה, אותן משפחות עתירות זכויות ששרתו את שושלת הצאר מדורי דורות, אבל בעת לימודיהם של הצעירים במכללות, נסחפו ברוחות המרד הסוערות שהלהיבו את בני הנוער. כמובן שאחד היה עונשם של הזוממים להתנקש בצאר – מיתה! אבל האצילים פנו בבקשת חנינה, ואמרו שמשובת נעורים היא, והזכירו את שרותם רב השנים לשרות המלוכה. נטה הצאר חסדו ואמר, שתערך בדיקה מעמיקה נוטה כלפי חסד: אלו שנגררו להרפתקה בקלות דעת – יענשו במאסר לתקופה קצרה, ברם אלו שהנהיגו את הקבוצה והסיתו את חבריה, אלו שיזמו את ההתנקשות ותכננו את פרטיה – להם אין סליחה ומחילה.
"לאחר חקירה הופרדו הקושרים לשתי קבוצות: על אלו שלא הובילו ורק הובלו למרד – הוטל עונש מאסר, רגליהם הוגשו לנחושתיים, ידיהם נכבלו באזיקים, ונתנו להם לחם צר ומים במשורה. חבריהם שהובילו את המרד, נדונו למוות ונכלאו באגף שמור, וזכו ליחס הניתן למוצאים להורג. זקיפים שמרו עליהם יומם ולילה, ולפיכך לא נכבלו ולא נאסרו בשלשלאות. אכלו מנות משביעות ודשנות, וקבלו כל מבוקשם. כזו היא המסורת באגף הנדונים למוות.
"והנה יום אחד הם שומעים שקשוק אזיקים עולה מן החצר. קמו והביטו בעד האשנב המסורג, וראו את חבריהם מהקבוצה השנייה שלא נדונו למוות, עורכים את טיולם היומי, גוררים אחריהם את כבליהם וגופם מסוגף וכחוש. קראו להם: 'אומללים שכמותכם! מפקדיכם היינו בעת המרד, ואף כאן זוכים אנו ליחס השמור למפקדים, נהנים מתנאי אדונים'. ולא הבינו כי הם האומללים, אבל חבריהם מעונים כי דינם קצוב לזמן קצר, ובחלוף המועד ישוחררו ממאסרם, וישובו לארמונות הוריהם ולרום מעמדם, ואילו הם נהנים מכל טוב כי נחרץ דינם למוות"…
סיים החפץ חיים: "כך היא הנהגתו של הקב"ה עם ברואיו יראי שמו: בני אצולה אנו, כל ישראל בני מלכים – בני אברהם יצחק ויעקב, אנו חטאנו אבל אבותינו העתירו בעדנו, ברם לא הכל יזכו להגאל, אלו שהנהיגו את המרד, אלו שהסיתו והדיחו את ישראל לסור מהדרך, הם לא יזכו לראות בטובתם של ישראל, והואיל ודינם נחרץ לשבט – משלמים להם שכר מעט מעשיהם הטובים, לפני בוא הגאולה, לפני ענשם ופורענותם, אבל היראים, שרק הובלו לפעמים בעצת יצרם, מקבלים מאסרם כאן, כדי שיוכלו להיגאל ולחזור לגדולתם".
(אוצרות התורה)