למה אסור להתחיל לבצוע את הפת לפני שכולם סיימו לענות אמן?
מדוע צריך להניח את הפרוסה ולא להגיש מיד ליד?
האם מי שכבר יצא ידי חובת מצווה יכול לברך שוב כדי להוציא את חברו?
כל זה ועוד בשיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן קס"ז סעיף ט"ז
– מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע –
זמן הבציעה | הבוצע נוטל מהקערה ראשון | אופן הגשת הפת למסובים | דין ערבות בברכות הנהנין | האם יכול לברך המוציא עם קטנים כשכבר בירך בעצמו? | חשיבות פרוסת המוציא
כאשר יושבים כמה מסובים יחד בסעודה, ומכבדים את הגדול שבהם לבצוע את הפת, ומוציא את כולם, צריך להקפיד שלא יבצע את הפת עד שתכלה עניית אמן מפי רוב השומעים, ומבאר המ"ב, שהטעם הוא כיון שעניית אמן היא חלק מהברכה, ולכן לא יבצע עד שהברכה מתבצעת באופן מושלם, וא"צ לחכות לכל השומעים, ואם יש מי שמאריך א"צ להמתין לו, כי מי שמאריך בעניית אמן אינו אלא טועה.
סעיף י"ז
אותו אחד שכיבדו אותו לבצוע, הכיבוד לא מסתיים בכך, אלא הוא גם פושט ידו ליטול מנה קודם לכולם, ומבאר המ"ב, שמכיון שכיבדו אותו לבצוע, ההיגיון חייב שהוא גם יפשוט ידו לקערה ליטול תחילה, אבל אם רוצה, יכול לכבד אדם אחר בזה.
סעיף י"ח
לא יזרוק את הפת למסובים, ולא יגיש להם ביד, כי זה דרך אבלות, אלא מניח את הפרוסה לפני המסובים, והם נוטלים אותה מן השולחן.
סעיפים י"ט – כ'
יש דין ערבות בכל המצוות, וכן אם אחד חוטא, כולם נושאים העול, ודין ערבות מחייב שביחס לברכת המצוות, אם חבירו לא יצא, יכול הוא להוציאו, דהיינו, אדם יכול לברך ברכת "אקב"ו על אכילת מצה" אע"פ שהוא כבר אכל מצה, ולהוציא את אחרים יד"ח, וכן בשאר המצוות, אבל בברכת הנהנין אין אדם יכול לברך עבור חבירו, כיון שהמאכל תלוי ברצונו של האדם ואין בזה חיוב, ולענין המוציא לחם מן הארץ של אכילת מצה, גם יכול לפטור אותו, כיון שאכילת מצה היא מצוה, וכן בקידוש יכול להוציא אחרים אע"פ שכבר יצא הוא, וסעודות שבת ויו"ט זה לא כך, ואם אחר שאכל רוצה ללכת ולפטור אחרים, לא יכול, ואע"פ שגם זה מצוה, זה נידון כברכת הנהנין, כי אין חיוב לאכול ויכול להתענות, ולקטנים יכול לברך אילו שלא אוכל איתם, כדי לחנכם במצוות, ואפילו שהילדים אינם שלו.
פרוסת המוציא יש בה חשיבות, והיא קודמת לאכול אותה לפני פת אחרת, וכן יש ענין להשאיר ממנה לסוף הסעודה, כדי לסיים את הסעודה מתוך אכילת פת המוציא, וכן אסור לתת אותה לגוי.