1
כשם שבבית המשפט, כתב אישום על נתינת שוחד, למשל, חייב להוכיח כי המניע למעשה היה שאיפה לקבלת טובת הנאה ולא כוונות אחרות שאין בהן זדון, משום שהמניע נותן את משמעות המעשה והוא גם הכוח המפעיל שלו, ולכן הכול מתייחס אחריו. כך גם בבית או בבית הספר, תגובה חינוכית אחראית היא כזאת המאפיינת את שורש המעשה ומותאמת לתוכנו האמיתי ולא רק לנראותו החיצונית ולפרשנות הראשונית שהענקנו לו.
כשהתורה מדברת על חטאי דור המדבר היא מצביעה על המניע; בחטא המתאוננים בפרשת בהעלותך – והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה – לא המחסור במזון הניע אותם אלא תאווה לשם תאווה. וכן בחטא המרגלים בפרשת שלח – הארץ אשר מאסתם בה – לא רתיעה מגבורת יושבי הארץ נמצאת כאן אלא מאיסה במתנת ה'.
למרות חומרת המעשה עצמו, יש צורך להראות את הגורם הפנימי העומד מאחוריו. אין זה רק כדי להסביר לנו את חומרת העונש, אלא גם ללמדנו להתבונן בשורשם של דברים כדי לקבל תמונה נכונה ומקיפה על האדם ועל התנהגותו.
2
שתי הדוגמאות הללו מייצגות את ההתמודדויות היותר מצויות בעבודת ה' המתבטאות בתנועה של התקרבות מיותרת ובתנועה של התרחקות כואבת.
כשאדם מבקש לעצמו דברים שהוא לא באמת זקוק להם – מקורו של הצורך הבלתי מוצדק הזה נמצא בתחושת חסר פנימית. כשם שאדם שבע אינו מתאווה לאכול עוד, ואם עדיין אוחזו בולמוס משהו לקוי בבריאותו. כך שובע רוחני וסיפוק פנימי ממלאים את הנפש ומשביעים כל רצון, ואם בכל זאת יהודי מבקש להרוות נפשו במים מלוחים, כנראה שמשהו אצלו לא נמצא במקום.
שורש התאווה לבשר נרמז במילים "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" וברש"י פירש "חינם מן המצוות". מה ענין קיום המצוות לאכילת דגים? נראה שמסתתרת כאן תחושה שעול המצוות מעיב על הנאות הגוף, משום שהוא מכניס אותן תחת מסגרת וצורה מסוימת ומפקיע את האדם מהנאות כאוות נפשו.
כנגד ההבנה שהתורה מקדשת את הנאות הגוף ובכך מרוממת את האדם מן הבהמה, עומד רצון לפריקת עול ומאיסה בגבולות הללו, המבקש את ההנאות כמות שהן. אין כאן התנגדות לקיום המצוות לכשעצמן אלא להיותן מסגרת מעצבת ומנהלת את ההנאות הגשמיות שלנו. וכל זה מצביע על חוסר הבנה מוחלט במהותן של המצוות.
3
גם כשאדם מתחמק מלנצל הזדמנויות ונמנע מלקבל מתנות טובות שבורא עולם העניק לו אפשר למצוא לזה סיבות רבות ומגוונות, אבל התורה מצביעה על הנקודה הפנימית – הארץ אשר מאסתם בה – אינכם משיגים את ערכה של המתנה הממתינה לכם ולכן השפיעו עליכם סיפורי האימים של המרגלים. משום שגם קשיים אובייקטיביים נמוגים מול משימה שהנפש עורגת אליה. אנשים דילגו על מכשולי ענק מכוח תשוקתם אל היעד איליו נלחמו להגיע, חרפו נפשם, כאבו וסבלו, אבל לרגע לא חשבו לוותר ולהתייאש.
אשר מאסתם בה – מסירות נפש היא ביטוי לעומק ההשגה בערך הבלתי מוגבל של המטרה, וממילא, כל חוסר נכונות להתאמץ ולצאת מאזור הנוחות אות הוא לניתוק מוחלט מהבנת ערכם של דברים.
4
שתי התנועות הללו – ההתקרבות להנאות שלא במסגרת הנכונה, וההתרחקות ממתנות טובות שבורא עולם מצפה שנתחבר אליהן – מבטאות העדר חיבור פנימי לתוכנן של הדברים הנובע מתפיסה מוטעית של המצוות כרשימת מטלות חשובה אבל לעיתים מכבידה ולעיתים מגבילה, ומחוסר הבנה בערכן הבלתי נתפס של המתנות הטובות שבורא עולם נתן לנו כמו תורה, ארץ ישראל וכו'.
חוסר החיבור הזה מותיר את האדם מבחוץ, מקיים את המצוות אך במנותק מהחיים, מפסיד את הרוממות וההתעלות, וגם את העונג והחוויה.
נאומים חוצבי להבות לא יועילו, בטח שאיומים רק ירחיקו, ההרגשה של אנשי חינוך במצבים כאלו היא שאין עם מי לדבר, והם לגמרי צודקים. מפני שאי אפשר לבקש מאדם 'לסבול' עבור דברים שהוא מנותק מהם, או להתענג ממה שנתפס בעיניו כמכביד ומסרבל.
יותר חכם ונכון יהיה להתאמץ עבורו ולפתוח לו שערים של הבנה, דלתות להיכלות של עונג. כי הבנה וחיבור פנימי אינם באים מאליהם, הם דברים נרכשים, בתפילה מעומק הלב להארת פנים, בעבודה עצמית של למידה והתבוננות – מה המשמעות בלהיות יהודי, מה סודם של חיי תורה. בניתנת לב ודעת לקיום מצוות בהכנה מקדימה, ובחיבור חוויתי במלוא הרגש.
"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה" – הסתמכות על כוח ההתמדה וההרגל לבדם עלולה להיות מאכזבת ומסוכנת.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.