הרה"ג רבי יהודה לב בעמח"ס "לב המועדים"
אמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי"
חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות וימים אלו מיוחדים לעשיית תשובה (טור תקפא), והטעם: משום שבו ביום עלה משה רבינו למרום לקבל לוחות אחרונות, ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרי, שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון, ויום העשירי בתשרי – ליו"כ (טור שם לבוש שם א, קצוש"ע קכח א).
ימים שבהם חל ר"ח אלול
לעולם ראש חודש אלול הוא ב' ימים, ואינו חל כי אם באחד מימות השבוע וסימנך אבד"ו, וקביעת יום א' דר"ה ביום שאחריו וסימנך בגה"ז. והטעם דהוי ב' ימים: לפי שאנו צריכים לעשות החודשים אחד מלא ואחד חסר, הסכימו קדמונינו לעשות לעולם החודש שהוא חשוב יותר-מלא, וקראהו החדשים מלכים (מטה אפרים תקפא ס"ק ד, אלף המגן שם ח, עיין לבוש תכח).
הטעם שנקרא חודש 'אלול'
לפי ש'אלול' משמעותו חיפוש, וכמו שתרגם אונקלוס את הפסוק "ויתרו את הארץ" – "ויאללון ית ארעא" (אונקלוס במדבר י"ג, ב'). דהיינו שבחודש זה אנו מחפשים אחר עוונותינו על מנת לחזור בתשובה כמו שנאמר (איכה ג', מ'): "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'" (תולדות האדם פרשת כי תבוא בשם מהרח"ו ז"ל).
דורשי רשימות אמרו: 'אלול' ראשי תיבות: אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו', ג'). שהוא רמז לתפילה שהיא 'רינת דודים', וסופי תיבות ד' יודים שהם ארבעים כנגד ארבעים יום עד יום כיפור (ב"ח תקפא ס"ק ב). כמו"כ ראשי תיבות: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט', כ"ב), והוא רמז להרבות בימים אלו בצדקה ובמתנות לאביונים ובגמילות חסדים בין איש לרעהו (א"ר תקפא, א).
ועוד ראשי תיבות: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל', ו'), שהחודש הזה הוא זמן המסוגל ל'מילת הלב' שזו תשובה (בעל הטורים דברים ל, ו). ומוסיף השל"ה: "ומסתבר, מאחר שהוא החודש האחרון בשנה עושים בו תשובה על מה שפגם כל השנה" (ריש מסכת ר"ה).
'אלול' ראשי תיבות: "אשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך" (שמות כ"א, י"ג), ביאור, שאף השוגג צריך תשובה וכפרה בימים אלו, והם לו כמפלט היחידי להינצל.
ופסוקים אלו רומזים לשלשה דברים שהם: תשובה, תפילה וצדקה, שצרכים להזדרז בהם בחודש זה, "ומל ה'" – רומז לתשובה, "אני לדודי" – רומז לתפילה שהיא רינת דודים, "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – רומז לצדקה (קיצור שולחן עורך קכח, א).
אמירת "לדוד ה' אורי וישעי"
"לדוד ה'": נהגו בני אשכנז לומר בתפילת שחרית וערבית מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כ"ז, א'), ונוסח ספרד נהגו לאמרו בתפילת מנחה אחרי "עלינו לשבח" (מטה אפרים תקפא ס"ק ו, קצוש"ע קכח ב). יש שנהגו שלא לאומרו (הנהגות מהרש"א, מעשה ר"ב נ"ג)
וכן מנהג הגר"א, ונראה שהטעם משום טירחא דציבורא, וכמו שמצאנו בברכות (י"ב, ב) משום ביטול מלאכה, וכן במגילה (כ"א, א) שאין מוסיפים קרואים ביום שמותרים במלאכה, משום ביטול מלאכה (תפלה לדוד לבעל האדר"ת). וכן מנהג בני ספרד.
יש שנהגו לאומרו רק בתפילת שחרית, ואין אומרים בתפילת ערבית.
תחילת אמירתו: יש שמתחילים מיום א' (ספר תניא), ומנהגינו להתחיל ביום ב' דר"ח (קצוש"ע קכח ב). עד מתי אומרים זאת: עד שמיני עצרת (מטה אפרים תקפא ס"ק ו, ומשנ"ב שם ס"ק ב). ומנהג ליטא שבשמיני עצרת עצמו לא אומרים זאת (וכן נהג החזו"א), ויש שנהגו לאומרו אף בשמיני עצרת (קהילות חסידים בא"י, ליקוטי מהרי"ח).
הטעם באמירת מזמור זה:
ע"פ המדרש 'שוחר טוב', (תהילים כז פיס' ד) "אורי" – זה ר"ה, "ישעי" ["ישעי" מלשון ישועה, יום של סליחה וכפרה, יום של כפרת עונות, יום שאין השטן משטין ומקטרג לזה קוראים 'ישועה גדולה'] – זה יו"כ, "כי יצפנני בסוכה" – זה סוכות (אלף למטה תקפא סק"ו).
יש שדחו טעם זה, והטעם דאטו כל הפסוקים בתנ"ך שנדרשים על ראש השנה ויו"כ יקבעו בסידור, לומר את כל המזמורים פעמיים ביום (ר' אברהם דוד לאוואיט בספרו שער הכולל).
טעם אחר: לפי שבמזמור זה יש י"ג שמות הויה, שהם כנגד י"ג מידות של רחמים, שהם מאירים בימים אלו (בפנים יפות בפרשת אחרי מות ויקרא טז כא בתוד"ה וכתב).
טעם אחר: דאמרינן בתענית (ח', ב) דאין לבקש על שני דברים כאחד דאינו נענה אפילו על אחת מהם, וקשה שהרי בר"ה ויו"כ מבקשים כמה בקשות, אך ביאור הענין: לפי שכל הבקשות כוונתן לדבר אחד: לעבודת ה', שלא תהיה שום מניעה בעבודת ה', וזה שאמר דוד המלך: אע"פ שבקשתי הרבה בקשות, אחת היא, אחת שאלתי מאת ה' ולא יותר: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ולפיכך אמרינן אותו בחודש אלול ותשרי, שאז אנו מבקשים מהשי"ת הרבה בקשות, ובכך שאומרים "לדוד ה' אורי" ובו הפסוק "אחת שאלתי מאת ה'", מגלים אנו דעתנו שבקשתינו אחת היא, וכדאי שתתמלא (ספר שארית מנחם מהרה"ק מוישווא עפ"י פירושו של הפנים יפות על הפסוק אחת שאלתי).
טעם אחר: במזמור זה נאמר בפסוק י"ג: "לולא האמנתי וכו'", 'לולא' אותיות אלול (אוצר כמ"י סימן ס).
במזמור זה נאמר: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח". "זאת" בגמטריה 408, כמנין צום, קול, ממון, שהם תשובה, תפילה וצדקה, אשר בכוחם להעביר את רוע הגזירה, כנאמר בתפילות הימים הנוראים (הליכות עולם סימן תקפא סעיף י).
מקום אמירתו: ישנם מנהגים רבים היכן לומר פרק זה בתפילה:
שחרית: יש שאומרים אחרי חזרת הש"ץ ותחנון קודם חצי קדיש, ויש אומרים: אחר חצי קדיש (קצה המטה תקפא ס"ק טז), והטעם: לפי שטעם אמירת מזמור זה לפי שיש בו כוונת י"ג מידות של רחמים ולכן יש בו י"ג שמות הוי"ה, לכן אומרים זאת אחר שמו"ע, כמו שאנו אומרים בכל השנה י"ג מידות אחר שמו"ע (משמרת שלום תקפא א ג), טעם אחר: כדי שלא להרבות בקדישים.
אחרי שיר של יום (משנ"ב תקפא ס"ק ב) ובר"ח ובשבת אומרים אחר תפילת שחרית, יחד עם שיר של יום של שבת ור"ח, והטעם שנאמר אחרי שיר של יום: לפי שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם (מטה אפרים תקפא ס"ק ו).
בדיניו: יש לומר קדיש בין שיר של יום לדוד ה', והטעם: כדי שלא יראה שגם "לדוד ה'" הוא חלק משיר של יום (מטה אפרים תקפא ס"ק ו, משנ"ב שם ס"ק ב).
אחר עלינו לשבח אחר תקיעת שופר: בנוסח ספרד ש'עלינו' הוא סיום התפילה – אומרים אותו אחר 'עלינו', והטעם: כדי להסמיכו לתקיעת שופר (קצה המטה תקפא ס"ק טז), ומנהג אשכנז אחרי "קווה אל ה'" ונראה שהטעם כלעיל.
קדיש אחר "לדוד ה'": יש שנהגו שלא לומר קדיש אחר "לדוד", והטעם: כדי לא להרבות בקדישים (הערה שעל פסקי סידור הרב).
ביום שמתפללים מוסף: נוסח ספרד שאומרים שיר של יום אחר שחרית, אומרים "לדוד" אחר גמר תפילת שחרית, קודם "אין כמוך" או "אתה הראת", ומקדים שיר של יום מפני שתדיר ואינו תדיר תדיר קודם (מטה אפרים תקפא ס"ק ו).
מנחה: (מטה אפרים תקפא ס"ק ז, משנ"ב שם ס"ק ב) י"א לפני 'עלינו לשבח', והטעם: כדי לא להרבות בקדישים, וי"א אחר 'עלינו'. והטעם: נראה לומר משום תדיר ואינו תדיר תדיר קודם (חיי משה תקפא כ).
מעריב: אחרי עלינו לשבח (אלף המגן תקפא ו) ומנהג הגאון לא לומר בערבית כלל.
קדיש בתרא: יש אומרים שיאמרו אחר אמירת לדוד ה', והטעם: לפי שברכו נתקן למאחרים לבוא לכן כל מה שאפשר לאחר אמירתו מאחרים (הגרח"ק בשם החזו"א הובא באורחות רבנו ח"ב ר"ה עמ' קסה).
ומנהגינו: לומר ברכו אחר עלינו לשבח, והטעם: להראות שאמירת לדוד ה' היא הוספה מיוחדת (דברי יוסף עמ' קפא בשם הגר"ש דבליצקי).
בסגולותיו:
כל האומרו מר"ח אלול עד שמחת תורה מבטל אפי' גזרה קשה ביותר שיש על האדם (מובא בשם הארי ז"ל).
עוד בסגולותיו: ראוי לומר מזמור זה והוא סגולה לשמירה ולהצלחה ואפילו כל השנה יש חשיבות לאומרו (מורה באצבע לחיד"א לו, קצה המטה על מטה אפרים תקפא).
כאן כיון שהוי רק מנהג בעלמא אין בזה שום פסול לא בשופר ולא בתקיעות.
הקדמונים נתנו סימן "אריה שאג מי לא ירא" (עמוס ג, ח) אריה ר"ת אלול: ראש השנה, יום כיפור, הושענה רבה, שהם ימים של רחמים וימי רצון (קיצור של"ה מסכת ר"ה).