"הא לחמא עניא"
ההסתפקות – תנאי לעבודת ה'
המצה קרויה "לחם עוני" (דברים טז, ג), ועל כן אין יוצאים ידי חובה בעיסה שנילושה ביין, שמן ודבש (פסחים לו ע"א). כי מורה היא על ההסתפקות במועט, שהיא התנאי לגאולת הנפש ופדות הרוח. וכמו שכתב ב"חובות הלבבות" (שער התשובה פ"י): "מי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים".
ובאורו, שרבים הרוצים לזכות לרוחניות ולמעלות נשגבות, אך בתנאי אחד: בלא לותר מאומה על נוחיותם והרגליהם, תפנוקיהם ומידותיהם. וכפתגם הידוע שהאדם היה רוצה לדעת את כל התורה כולה בלילה אחד – וגם בלילה הזה לישון…
אבל התנא אומר, שכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל (אבות פ"ו מ"ד). ובאורו, הנכונות לותר על הכל למען המטרה הנכספת. רק כך יצליח.
יש לעצור את סחרור המותרות מתחילתו
מוסכם שהמותרות אינם רצויים. אבל, באמת, האם מצה שנילושה בדבש ושמן, טעימה ומתוקה, כבר בגדר מותרות היא?
ובכן, הסכיתו ושמעו סיפור.
שניים מנגידי הקהילה עלו אל הרב הנערץ. מבקשים הם שיקבל מידם תשורה, יקנה כובע חדש על חשבונם. כובעו מהוה ומעוקם, נראה נורא –
"אני מודה לכם", השיב, "אבל באמת אין צורך. אני מרוצה ממנו כמו שהוא!"
"אבל, הרב" –
חייך ואמר: "כיון שרואה אני שאתם חפצים בטובתי אסביר לכם מדוע טובתי דורשת שלא אחליף כובע – הלא תבינו. אם אקנה כובע הדור, אתבייש בחליפתי המהוהה. אקנה חליפה חדשה, ומובן שגם זוג נעליים וחולצה.
ואז, מה עם הרבנית? אקנה גם לה בגדים חדשים.
ולבגדים אלו, האם יתאימו הכסאות הרעועים והשולחן העתיק?
ולשולחן חדש וכסאות מפוארים יש להתאים ארון ספרים מהודר במקום מדפי העץ הפשוטים.
ואז, איך נשלים עם לוחי הרצפה השחוקים…
בואו ונעצור את הסחרור בתחילתו, הניחו נא לכובעי"…
ואנו הכרנו את ה"חזון איש" זצ"ל. עד זקנה ושיבה לבש את הכובע מהחתונה…
כשלא להוטים למותרות יש מקום ואוכל בשופי
ל"חתם סופר" זצ"ל היתה קושיא (דרשות ח"ב רלו, א): נניח שאכן תיפתח הדלת, וכל עניי העיר יבואו – להיכן נכניסם? מה ניתן להם לאכול? הוא תרץ לפי דרכו, שייעשה נס. יאכלו מעט ויתברך במעיהם, ולא יאמר אדם צר לי המקום, כבירושלים. לנו, לדרכנו, תשובה אחרת –
מכירים אתם את הסוכות של בני ברק? הקבלנים תלמידי חכמים, מחמירים בשיעור הסוכה כשבעה טפחים של שיעור חזון איש, שבעים סנטימטרים. והנשים הרי פטורות, נשארים האב וחמישה בנים. ואז מזמינים את האושפיזין. יבוא אברהם אבינו, ואין בכך די, אלא: "ועמו יצחק ויעקב, יוסף משה ואהרון ודוד"! –
אבל להיכן ייכנסו?!
והתשובה, שאם זו "דירת עראי", יש מקום לכולם…
וכשם שזה נכון ב"דירת עראי" של הסוכה, כך נכון הדבר ב"לחם העוני" של המצה. אם הכל של הקב"ה, ואיננו להוטים אחר מותרות – יספיק המקום לכולם, ויספיק האוכל לכולם…
"כל דכפין ייתי ויכול"
להחמיר, לא על חשבון הזולת!
לא מובן: הלא "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" ויש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ותחתונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך". והוא פותח את הסדר באומרו: "כל דכפין ייתי ויכול" –
ונניח שהדלת תיפתח ועני ייכנס, מה יתן לו. הרי אין לו אלא שלוש מצות, צא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר!
והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה!
כולם שמעו על החומרות של החזון אי"ש זצ"ל, אבל במפורש שמעתי מפי החזון אי"ש: "אני לא מחמיר רק מקפיד על ההלכה!"
שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?"
חייך וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שיידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"
והוסיף: "בוא ואספר לך –
יש לי שכן עשיר. שאלתי אותו: היודע אתה שיש לך שכן עני מרוד? התברר שהוא יודע.
הצעתי: ה' ברכך בעושר רב, אולי תפרנס אותו? וענה: בפורים, יש מצות מתנות לאביונים. אמנם כל הפושט יד נותנים לו, אבל אביון אינו. וכיצד אקיים מצוה זו? שכני זה, יודע אני בו שהוא עני מרוד ואפשר לקיים בו מצות מתנות לאביונים בהידור, לכן נמנע אני מחילוצו מעוניו.
הרי לך דוגמא לחומרה!…"
הנושא בעול עם חברו
שואלים מדוע ליל הסדר פותח בהכרזת: "כל דכפין ייתי ויכול", ואני איני מבין את השאלה: איך יכול יהודי להסב לליל הסדר ולאכול בניחותא, כשבחוץ מסתובב אח רעב, שאין לו מה לאכול?!
עבורנו אנו מכריזים זאת, כדי שאנו נוכל לאכול במצפון נקי?!
שאם לא כן, היכן ה"נושא בעול עם חברו", היכן הרגשת הזולת?!
בסיביר היה לי חבר, בנימין מהוסקוב זצ"ל. בנובהרדוק הכרנוהו כמתמיד עצום, למדנו ממנו התמדה וניצול הזמן, "בין אדם למקום". אבל בסיביר התגלו המידות "בין אדם לחברו"!
רעבנו ללחם, פשוטו כמשמעו. עבדנו בפרך, בכריתת עצים, בקור הנורא, במשך ארבע עשרה שעות ליום, והתקיימנו על קצבת מזון זעומה.
לבנימין הוסקובער האירה ההשגחה פנים. שבצוהו לעבודה במטבח. ראשית, מקום מוסק וחם. ושנית, אוכל כאוות נפשו!
ונודע לנו – שמעו טוב! נודע לנו – לא הוא סיפר, מעובדי המטבח נודע, שבנימין דנן אכל בדיוק כמנתם של שאר חבריו, כדי לשאת בעול עימם, לחוש בצערם!
ואילו הגוי – אנוכי הוא!
בילדותי סיפרו סיפור. יהודי הכין לעצמו בערב שבת מנורה שתדלק כל הלילה. שבקומו עם שחר – ובחורף עדיין חשוך עד שעה מאוחרת – יוכל לומר תהילים וללמוד. קם מבעוד לילה, והמנורה כבתה. אסור לומר לגוי להדליקה, "אמירה לנוכרי, שבות", אסור מדרבנן. אבל מותר לגוי להדליקה לצורכו. העיר את שכנו הגוי: "רצונך לשתות וודקה?" לכך מוכן הוא לקום גם בליל חורף. אך, אבוי, חשוך כאן. ניגש הגוי והדליק את המנורה, שתה וסבא, ובצאתו לא שכח לכבות את המנורה…
תשאל, אולי היהודי רוצה אור? אך הגוי אינו חושב, אלא על עצמו!…
(מתוך "והגדת")