מאת: צילמתי
"וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (לג, יח)
מאמרו של החכם מכל אדם (קהלת ח ה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע", מקבל ביטוי מיוחד בספור שלפנינו, החל מתחילתו המרגשת ועד לסופו המפתיע.
ספור מופלא זה נשמע מפי מגיד המישרים, הרב הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א, שהיה עד מכלי ראשון:
היה זה בשעה מאוחרת של חצות הלילה. אחרוני המשתתפים בחתונה המרגשת, שנערכה באולם בנתיבות, כבר עזבו לבתיהם.
אחרוני העוזבים התניעו את הרכב ויצאו לדרך, כשהם שועטים בכבישים האפלים והמשובשים, בדרך היוצאת מנתיבות בואכה מרכז הארץ.
לפתע, הסב אחד מהנוסעים את תשומת ליבו של הנהג לדמות העומדת בצד הדרך ומנופפת לעברם נמרצות. הנהג האט את מהירות נסיעתו ומשהבחין כי מדובר באברך, שחזותו העידה על היותו בן תורה, עצר את רכבו באחת.
"להיכן פניכם מועדות?", התעניין האברך, ומשנענה: "לבני ברק", נשפכה על פניו נהרה של שמחה.
"תודה רבה! אני בטוח שנשלחתם אלי במכוון משמים!" אמר הטרמפיסט, תוך שהוא מתיישב במקומו ומוחה אגל זעה בלתי נראה ממצחו.
דקות הנסיעה הראשונות עברו על הנהג ואורחו בשתיקה, אולם בהמשך הדרך לא יכול היה הנהג לכבוש את סקרנותו, והוא תהה באזני האברך הזר: "אני מוכרח להבין, מה מביא אברך כמוך לעמוד בשעה כה מאוחרת, באמצע השממה, ולחפש בבהילות אחר דבר כמעט בלתי הגיוני – טרמפ שיוביל אותך הישר לבני ברק?"
האורח, שנבוך מהשאלה הישירה, חכך בדעתו האם לענות או לא, אולם לאחר כמה רגעי מחשבה השיב בשקט:
"אספר לך דברים כהווייתם. משמים זכיתי, ומזה שנים רבות שמקפיד אני בכל תוקף להתפלל שלוש תפילות בכל יום במניין. בסייעתא דשמיא החזקתי לכל אורך השנים בקבלה זו מבלי להחמיץ ולו תפילה אחת, גם כאשר נתקלתי בקשיים ובמניעות.
לצערי, היום נאלצתי להתאחר באופן בלתי צפוי למניין האחרון של תפילת ערבית. רצתי לבית הכנסת בכל כוחותיי, אך מרחוק קלטו אזני את הדי ה'ברכו' המסיים את התפילה.
כיון שידעתי כי בעיר מגורי, נתיבות, לא אוכל למצוא מנין נוסף בשעה מאוחרת שכזו, עמדתי בפני ניסיון קשה: האם לוותר על הקבלה, או להתאמץ עוד כדי לעמוד בה? כמעט ונכנעתי לעצלות, אך לבסוף גמלה ההחלטה בלבי; אם אין מנין בנתיבות – אסע לבני ברק, שם בוודאי אמצא מנין ראוי לתפילה.
אלא שהתחבורה הציבורית כבר לא הייתה פעילה, והשגת 'טרמפ' בשעה כזו נראתה כדבר חסר סיכוי. בכל זאת החלטתי לנסות, לפחות כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות…
במאמץ רב צעדתי מרחק ניכר מביתי לכוון אולם השמחות שבאזור התעשייה המרוחק. שם, סברתי, יש קצה של סיכוי שאמצא את מבוקשי. ואכן, תוך כדי צעידה הבחנתי ברכבכם. החלטתי לנסות ולעצור אותו, ונוכחתי לראות כי הייתם שליחים משמים לסייע בידי לעמוד בקבלתי".
הדברים, שנאמרו בפשטות ובתום שכזה, גרמו לנהג כמו לנוסעים שמאחוריו להיאלם דום. ואז הפר אחד מהם את השתיקה ושאל: "ומה תעשה בחזור? כיצד תשוב מבני ברק לביתך בשעה כה מאוחרת?"
"לזאת אין מתפקידי לדאוג", השיב האברך בתמימות, "סמוך ובטוח אני במי שעזרני עד כה, כי לא יעזבני. וגם אם לא אמצא דרך לשוב לביתי הלילה, אשים פעמי אל ישיבת פוניבז' המעטירה, שם אשב ללמוד עד אור הבוקר, אתפלל בהשכמה ואסע באוטובוס הראשון לנתיבות".
הדרך עברה במהירות, ועד מהרה הגיעו הנוסעים לבני ברק. הנהג החליט להשלים את המצווה ולקח את האברך עד לבית הכנסת 'איצקוביץ'.
לפני שירד הלה מן הרכב, הוציא הנהג דף ועט מכיסו ובקש מהאברך: "תן לי בבקשה את מספר הטלפון שלך. מסקרן אותי לברר מחר בבוקר כיצד העברת את הלילה".
השניים נפרדו בלחיצת יד.
השכם בבוקר המחרת, לא התאפק הנהג, והתקשר אל האברך כדי לשמוע את סופו המופלא של הסיפור:
"לכשסיימתי את תפילת ערבית", סיפר איש שיחו, "הפנמתי כי את שארית הלילה אעשה בהיכלה של ישיבת פוניבז'. אולם לפתע שמעתי את אחד מהנוכחים קורא לחברו: 'יוסי, אולי מספיק לפטפט?! שכחת שאנו צריכים עוד להספיק להגיע הלילה לנתיבות?!"
נדהמתי ונפעמתי מעוצמת ההשגחה שנגלתה לעיני.
מיהרתי להתעניין אצל הצמד שלפני האם אכן פניהם מועדות לנתיבות ונעניתי בחיוב. שאלתי אם אוכל להצטרף אליהם וגם הפעם נעניתי בחיוב ובמאור פנים.
יצאנו לדרך במהירות. למותר לציין כי את סופו של הלילה כבר עשיתי בביתי".
הנה כי כן, למדתי על בשרי כי לא יעזוב ה' את חסידיו ואת שומרי רצונו. הן נס שכזה יכול לחולל רק ריבון העולמים אדון הברואים, בורא כל נשמות, החפץ בטובת בריותיו.
עלון בני אמונים
מוסר השכל בטחון בבורא העולם