הרב יצחק יעקב פוקס שליט"א
"השיבנו ד' אליך…. ", "לכו ונשובה אל ד'… "השיבנו אבינו לתורתך" "ואהבת את ד' אלקיך" (דברים ו', ה') ברש"י: "ומהי אהבה? והיו הדברים האלה על לבבך [-דברי התורה], שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומידבק בדרכיו", ובאור החיים שם: "שכשיתמיד שימת הדברים על ליבו, יולד בלבו חשק תאווה הרוחנית, וירוץ לבו לאהבת ד' בכל אשר יצווה".
ואם נשאל, מאין בעצם שבים? -מדריכנו הנביא ישעי' בפרק נ"ו: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ד' וירחמהו". ואולי יש להציג שאלה יותר מהותית: האם התשובה במהותה, קשורה בכלל בעבירות ובחטאים שנעשו?
שאלה זו מתעוררת בעקבות מאמר חז"ל בגמ' בפסחים נ"ד ע"א, ברשימת הדברים שנבראו טרם נברא העולם – מופיעה התשובה!!
מכאן, יתכן, שהתשובה עומדת היא בפני עצמה, לאו דווקא בקשר ובתיקון לחטא ועוון, אלא היא תנועה של שיבה להיות שייך יותר לקב"ה, כבקשתו בזכריה א', ג': "שובו אלי", כששוכחים את המהות של הנשמה העצמית, הכול נעשה מעורבב מעורפל ומלא ספיקות, והתשובה הראשית היא, שישוב האדם אל עצמו ואל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל אלוקיו, ותשובה זו מאירה את כל המחשכים מפזרת את כל הספיקות – כי אין עוד מלבדו!!!
עוצמת התשובה:
מלמדת אותנו תורתנו הקדושה כי בכוחה של התשובה להעלות את האדם מבור תחתיות, "ממעמקים קראתיך ד'" עד כיסא הכבוד ממש! כנאמר בדברים ל', ג': "ושבת עד ד' אלקיך"! ודרשו חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד!". יש מפרשים: בכוחה של תשובה לחתור חתירה ולפרוץ את כל החומות ולפתוח את כל השערים – עד כיסא הכבוד, ויש מפרשים: אף אם גבהו ח"ו העוונות והגיעו עד לכיסא הכבוד… בכוחה של התשובה למחקם!
אמנם כן, מלמדנו רבנו יונה מגירונדי בספרו שערי תשובה שער א: "מן הטובות אשר היטיב הי"ת עם ברואיו, הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם… ולמדם והזהירם לשוב אליו לרוב טובו ויושרו, כי הוא ידע יצרם.. שנאמר: "טוב וישר ד'.. על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כ"ה, ח'). והתבאר בתורה, כי יעזור ד' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת, ויחדש בקרבם רוח טהרה להשיג מעלתו!"
אם כן, נמצאנו למדים. שהתשובה מחד-גיסא דבר ענק בעל עוצמה ללא גבולות, יחד עם זאת, מאידך גיסא התשובה עם כל גדלותה והיקפה, במהותה, תחילתה בצעד אחד קטן, ואפילו רק מחשבה אחת אמתית וכנה: רמב"ם הלכות אישות ח', ה': "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק… אפילו רשע גמור… מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בליבו"!!!
השאלה היסודית המתבקשת, במיוחד בימים אלו: האם ה"תשובה" היא מצוה מן התורה? ואולי רק מדברי חכמים? או אולי רק הנהגה טובה? מעלה או הידור? ולמעשה, האם מי שלא שב, ביטל מצוה?
הבה נעיין במקורות המצווה בתורה:
דברים פרק ל' פרשת נצבים: "ושבת עד ד' ושמעת בקולו…ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצוותיו… כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך"… והפסוק המסיים: "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך… ולא רחוקה היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".
הלכה למעשה: לרמב"ן ספורנו, אברבנאל והר"י אלבו בספר העיקרים, כה: התשובה – אחת מתרי"ג המצוות שבתורה – "כי המצווה הזאת וגו'", ומבאר הספורנו: בפיך – זה וידוי, ובלבבך – חרטה וקבלה.
מאידך, הרמב"ם מחדש חידוש מדהים בעניין התשובה, בהלכות תשובה פרק א הלכה א:"כל המצוות בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה… כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא…" וידוי זו מצות עשה!
מלמדנו מנחת חינוך מצוה שס"ד, שלמבואר ברמב"ם: "אם ירצה שעוונו יכופר – יעשה תשובה ואם לא ירצה – אין מכופר…" לא עשה תשובה או שב בלא וידוי – לא ביטל עשה! ואם עשה כדינו אינו נחשב כמצוות עשה, כי זו אינה מצוה חיובית כלל. הסבר המילים: "כי המצווה הזאת" לדעת הרמב"ם, כנראה כהסבר רש"י שם, שהכוונה לכל התורה כולה: לא רחוקה היא וגו' = התורה, לא מעבר לים… לא בשמים… כי קרובה אליך התורה וקיומה – מאוד מאוד!
הלכה למעשה, לפנינו יסוד מחייב, המזעזע את אמות הספים: לדעת גדולי המפרשים וגאוני המחשבה והמוסר יש לדעת, כי אף אם כדברי הרמב"ם מצוות התשובה אינה נמנית בין תרי"ג המצוות כמצווה חיובית, בדברי הרמב"ם מפורש שהתשובה אינה רק מצוה, יתירה מזו, אי עשיית התשובה, כשצריך לעשותה – עוון חמור הוא!
המקור בדברי הרמב"ם תשובה פרק ג: "בכל שנה ושנה שוקלים עוונות כל אחד מבאי עולם, עם זכויותיו ביו"ט של ראש השנה, אם נמצא צדיק – נכתב לחיים, ומי שנמצא רשע ח"ו… והבינוני, תולים אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה – נחתם לחיים! ואם לאו…"
[כאן המקום להבהיר והחובה לציין, כי משמעות המילה "נכתב לחיים": לדעת התוספות (ברכות ט"ז) – לחיי הנצח, חיי העולם הבא, לעתיד לבוא, כלומר, בכל שנה, עפ"י מעשיו של האדם, באותה שנה, נקבעת דרגתו הרוחנית, מעלתו והשגתו לזכות לחיי הנצח, חיי העולם הבא מאידך, לדעת הרמב"ן בספרו "שער הגמול": האדם נדון בראש השנה לעניין איכות חייו בעולם הזה, אם ל"חיים", היינו: הצלחה בפרנסתו, בבריאותו ובאיכות חייו, אך אם, חס ושלום ל"מיתה" כדרך שנאמר, ר"ל, "עני חשוב כמת", "סומא חשוב כמת" וכו'].
אם כן, השאלה: מדוע אין די להרבות במצוות, כדי להטות את הכף לזכות? מבאר הגאון והצדיק רבי יצחק בלאזר זצוק"ל בספרו כוכבי אור: "שוקלים, הנאמר, היינו לפי איכות ולא כמות, יש ומצוה אחת בצנעה שקולה כנגד אלפי עוונות, מאידך, יש ועוון אי – ההכרה בצורך לשוב, שקולה חלילה כנגד אלפי מצוות…ח"ו. שהרי מי שנמצא בינוני, מדוע לא נאמר שירוץ לעשות מצוות…?? משמע שאי עשיית תשובה על חטאים שצריכים תשובה, עוון כל כך חמור, ששוב לא תועלנה יותר מצוות…!!! חס ושלום".