בסעיפים הנלמדים היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' (פתיחה – לאווין סעיפים יד-טו) אנו למדים על עוד לאווין שעלולים לצאת מדיבור לשון הרע:
א) הלבנת פנים: אם גינהו כל כך עד שפניו מתלבנות, גם אם אין זה ברבים עובר על לאו של "לא תשא עליו חטא", הן במקום התוכחה וקל וחומר שלא במקום התוכחה; ואם היה זה ברבים – "כבר כרתוהו חז"ל מהעולם הבא ואמרו 'המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'".
מהו הגדר של "רבים" לגבי הלבנת רבים? האם צריך מניין לשם כך? בביאורים ומוספים של 'דרשו' מביאים מה'חפץ חיים' להלן, שסתם "רבים" הם שלושה אנשים. ויש לדון אפוא האם גם המלבין עצמו הוא בכלל השלושה. הפרמ"ג כותב שהמלבין הוא בכלל השלושה, דהיינו שאם הלבין את פני חברו בפני שני אנשים נחשב שהלבין פני חברו ברבים, ויש שכתבו שמלשון ה'חפץ חיים' כאן יש לדייק שאין המלבין בכלל השלושה.
וכותב ה'חפץ חיים' בספר חובת השמירה – ומכל זה יתבונן האיש הנלבב עד כמה צריך להיזהר בדיבורו לחברו, בל יבוא להלבנת פנים אפילו בינו לבין עצמו, שהוא לא תעשה מן התורה, ובפרט בפני אחרים, שמצוי מאוד בחבורת אנשים שעוסקים בדברי שיחה, שאומר אחד על חבירו דבר דרך שחוק ומתלבנים פניו, ובדיבור קל אפשר שמאבד עולמו!
ב) לאו נוסף שעלול לעבור מי שמצער את חברו בסיפור גנותו, הוא הלאו של "יתום ואלמנה לא תענון" – "שהזהירה התורה בזה שלא להקניטן או להכאיב לבן בשום מין צער, וענשו מפורש בתורה 'וחרה אפי והרגתי אתכם' וגו'. בהגהות 'באר מים חיים' כותב ה'חפץ חיים', שלפי רש"י (בפירושו לפסוק הנ"ל) משמע שאיסור זה לא נאמר דווקא על יתום ואלמנה, אלא על כל אדם שהוא אומלל, וכדברי המכילתא. וב'ביאורים ומוספים' מביאים בשם בנו של ה'חפץ חיים' הגאון רבי לייב, שלמעשה נהג ה'חפץ חיים' כדעה זו, והיה נזהר מאוד שלא לענות בדיבור קשה את העניים המחזרים על הפתחים, אף שהם מרגיזים לפעמים בדבריהם.
עוד הביאו בעניין זה ב'ביאורים ומוספים' את המעשה שאירע בעירו של ה'חפץ חיים' בימי נעוריו – כפי שסיפר לחתנו הגרמ"מ זקס – באלמנה שהתגוררה בדירה שכורה ולא היה לה לשלם את דמי השכירות, ובעל הבית רצה להוציאה בעצם ימי החורף, וכיוון שלא רצתה לצאת – הסיר את גג הדירה, וכל אנשי העיר רעשו על השערוריה הזאת. ה'חפץ חיים' שמר את המעשה בלבו, ומכיון שעברו כמה שנים ולא אירע כלום לאותו בעל הבית, חשב בלבו ואף אמר למכיריו: כיצד יתכן שלא נענש אותו בעל הבית, והרי עונשו מבואר בתורה – "וחרה אפי" וגו'. אכן, כעבור עשר שנים נשמע קול בעיר כי כלב שוטה נשכו לבעל הבית הזה ומת בייסורים נוראים כעבור זמן לא ארוך.