ואני קרבת אלקים לי טוב. אדם שיצליח לחדד לעצמו את ההרגשה הזאת, של קרבת אלקים, יהיה אדם הכי מאושר בעולם. בוודאי שלהגיע לדרגה הזאת זה קשה, אבל לפחות לקצת מזה אפשר לנסות להגיע ע"י מחשבה והתבוננות. והתוצאה היא רווח נקי: פחות לחץ, יותר שלוות הנפש, יותר מצב רוח, ופחות מגיבים בכעס על דברים הנראים שליליים.
ועוד דבר הוא מרוויח, שכשאדם מרגיש קרוב לקב"ה ומרגיש שרק הוא יכול להושיע אותו, אזי באותה העת נפתח לו פתח מיוחד ממרום להביא לו ס"ד שלא כדרך הטבע, ואם ינצל את הזמן הזה הוא יזכה להינצל מהצרה או מהגזירה בה הוא נמצא.
דוד המלך, שא"א לתאר כמה יסורים הוא עבר, כותב על עצמו שהוא החזיק מעמד בזכות 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'. וכידוע הרבה אנשים עוברים באיזשהו שלב בחייהם תקופה קשה אשר בה הם מוצאים את הקב"ה ומתקשרים עמו. יש שעוברים זאת בגיל צעיר, ביתמות. ויש שעוברים זאת בגיל יותר מבוגר כשמחכים לשידוך, או לילדים. יש שעוברים זאת עם בעיות קשות בשלום בית, או בגידול הילדים או במחלות שלפתע פוקדות אותם, ויש כאלו שיש להם בעיות קשות בפרנסה. הצד השווה שבשלב מסויים בחיים ספר התהלים הופך להיות חלק מרכזי בחיים שלהם, באותו זמן הפנייה לקב"ה הופכת להיות אצלם לדבר של קבע, ולהרגשת המתיקות של 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'.
ומי שעבר זאת פעם, יכול להעיד איזו הרגשת מתיקות מיוחדת חשים באותם הזמנים. והדברים ידועים, שהרבה אנשים שרדו את השואה ונשארו בריאים וצלולים בנפשם כי הם חיו בהרגשה שהקב"ה לצידם.
נביא כאן עוד סיפור ממקור ראשון, שכבר התפרסם בספר 'אוצרותיהם אמלא', על יהודי בשם רבי אלחנן (ידוע שהוא מסכים שישתמשו בשמו המלא) ממתפללי ביהכ"נ ירחי כלה בב"ב. בצעירותו למד בישיבת 'גלאנטא' הנודעת. הוא הגיע לישיבה עם המון רצון ומרץ לשקוד על דלתי התורה, אך לצערו כבר בימים הראשונים הוא ראה שלמרות השקעתו הרבה בשינון וחזרה, המוח שלו לא קולט כלום. הוא ניסה ללמוד עם טובי הבחורים אך הוא נשאר רחוק רחוק מאחור ולא התקדם כלום.
לאחר זמן בהיותו מיואש לחלוטין הוא ניגש לרבו ראש הישיבה ואמר לו: כבוד ראש הישיבה אין לי תועלת במה שאני בישיבה, אני רוצה לצאת לעבוד לפרנסתי". הבין רה"י לליבו וניסה לעזור לו בענין, הוא מצא לו עבודה שמכבדת את בעליה ומתאימה מבחינה רוחנית, ואף דאג שיקבע עיתים לתורה כל יום. בני הישיבה הצטערו לשמוע ע"כ, אך הבינו לליבו והכינו עבורו מסיבת פרידה.
למחרת בבוקר, היום בו הוא היה אמור לעזוב את הישיבה, סידר אלחנן את חפציו, ארז את הדברים והתכונן לצאת לתחנת הרכבת. לאחר שארז את כל הדברים הוא רואה שנשארו לו כמה דקות פנויות, הוא תר בעיניו אחר משהו מסוים לקרוא, והנה הוא רואה ספר עתיק מונח מעל הארון. הוא הוריד את הספר ופתח אותו ולפניו נגלה המשפט הזה: "בעת שאדם מרגיש שהוא בודד ואין לו מי שיושיע אותו, והוא מתקרב להקב"ה ומרגיש שהוא נשען רק עליו, באותה העת נפתח לו פתח מיוחד ממרום להביא לו ס"ד שלא כדרך הטבע, ואם הוא מנצל את הזמן הזה יזכה לישועות גדולות".
באותו הרגע חש אלחנן שהספר ממש מדבר אליו. המצב הזה די תסכל אותו, אפשר לומר. משום שהוא כבר נמצא בדרך החוצה בדרך אל-חזור, והנה לא נעים לומר, פתאום צצה לו איזושהי תקווה. אך לא אחד כמו אלחנן יכנס לייאוש, הוא התחיל להחדיר לעצמו איך שהוא נמצא כעת בידי ה' והתחיל לבכות מקירות ליבו שה' יושיע אותו ויתן לו ס"ד לפעול בדרך הנכונה.
5 דקות נשארו לו לצאת לרכבת… ואז הוא החליט שהוא חוזר לישיבה. ההחלטה לא היתה קלה, משום שחשש שמא חבריו ילעגו לו בליבם על שהוא חוזר אחרי שכבר עשו לו מסיבת פרידה. בטח יגידו: איזה טיפוס הפכפך וכדו'. אבל אלחנן התגבר על הכל ונכנס לבית מדרש, לא שם ליבו למבטים שהופנו אליו, התישב על מקומו בספסל האחורי והחל ללמוד את מה שלמדו אמש בישיבה.
לפתע כמו תמיד, קושי גדול תפס אותו בחשבון הגמ', ואז הוא פונה לזה שלצידו ושואל אותו את הביאור. ההוא אומר לו: תשמע, אלחנן, את השאלה הזאת שואל הרשב"א.
אלחנן היה בהלם, מה? אני מכוון לשאלת הרשב"א?! אבל כן, ההוא פתח את הרשב"א והראה שכך הוא שואל. כשכולו התרגשות המשיך אלחנן ללמוד, ובמשך הסדר זכה לכווין לעוד שתי שאלות של גדולי המפרשים, דבר שהוא לא נפגש בו בחייו.
לאחר הסדר הפורה הוא החליט שהוא נשאר בישיבה, עד שצמח לת"ח עצום שיודע את כל הש"ס על בוריו.
(הובא ב'אוסף גיליונות')