מעשה מופלא שסיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, שבדידיה הוי עובדא:
המקרה הזה התרחש לפני שנים מספר. יום אחד מקבל אני טלפון בהול מאשה חשובה באמריקה הרחוקה, שהתעוררו בביתה בעיות קשות ביותר בחינוך. בנה המדובר היה בחור גדול, שבצעירותו היה לי מעט קשר עמו, ועתה כשגדל הסתבך המצב ביותר, והוא התדרדר ברוחניות והגיע אלי פי שחת, רחמנא ליצלן. אמו היתה כמובן כאובה מאד ונסערת עד עמקי נשמתה, היא לא ידעה את נפשה, כיצד ואיך מתמודדים עם סיפור נורא ואיום שכזה? כיצד עליה להתייחס לבנה? מה עליהם לעשות בתוך מצב מחפיר ומביש כל כך?
ההורים התחבטו רבות בינם לבין עצמם, וממש נקרעו מספקות והתלבטויות. האם להשאיר את הבחור בבית, ולנסות לקרבו בדרכי נועם של אהבה וחיבה. או שמא הדרך ההפוכה בדיוק היא הנכונה, לגרשו מכל מדרגות הבית בבושת פנים, עד שיעזוב אחת ולתמיד את תעלולי הבלי היצר המטופשים, שתפסו ולפתו את כל לבו ונפשו.
לאחר ששמעתי בכובד ראש את כל הפרטים לאשורם, ומתוך ההיכרות שהיתה לי עם אותו בחור, אמרתי לה לאמא הנכבדה, שלדעתי לא כדאי לגרש את הילד, גם במצב חמור שכזה. כל עוד הילד מצידו רוצה את הבית ואוהב את המשפחה, ונהנה מהחום והאהבה שמרעיפים עליו בבית. ובפרט שלא היו אז בבית עוד אחים ואחיות קטנים, העלולים להידבק חלילה מדרכיו המקולקלות. אם כן אפוא אין שום סיבה לגרשו! כאשר גם לא נראה כלל שצעד כזה יועיל לטובה, לאחר שהבחור כבר החליט להתמרד בכל מחיר, ויהי מה!
אם כן, שאלה האמא בקול בוכים, מה כן ניתן לעשות? הרי לא אוכל לחשות בשום אופן ולשבת בחיבוק ידיים נוכח גלישתו והתדרדרותו של בני היישר אל שאול תחתיות!! ומה עם מצות תוכחה, ומצות חינוך הבנים שאנו מחויבים? – זעקה האשה בקול מלא צער ועגמת נפש ומרירות.
לאחר התבוננות רבה, ובדיקת כל הנסיבות והגורמים הרבים שבמקרה מיוחד זה, אמרתי לה לאותה אמא כך: לבינתיים יותר טוב תעשי, שלא תאמרי ולא תדברי עם הילד ולא כלום! בעת כזו שבמקרה זה, יש לקיים בו מאמר חכמינו ז"ל (יבמות דף סה ע"ב): "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע"… לעת עתה עדיף וחכם יותר שלא לדבר עם הבחור בנושא הזה כלום, לא טוב ולא רע.
אולם זאת עשי: תקבלי על עצמך להוסיף תוספת שבת קודש כמחצית השעה לפני הזמן המקובל, ותדליקי נרות שבת קודש בחצי שעה קודם. ולאחר ההדלקה תעמדי להתפלל ולהתחנן אצל הנרות הקדושות בדמעות שליש לפני מלך יושב על כסא רחמים, שיחוס וירחם על נשמתו התועה והסבוכה של בנך, שתפסוה זרים ויבלעוה לגיונות, ונשבתה בידי כוחות הסטרא אחרא, אולי יחוס יושב מעונה הרוצה בתשובה, להטות לבבו למוטב. [ותמכתי יתדותי בעצה זו, ונתליתי באילן גדול ענק שבענקים, הלא הוא רבינו המגן אברהם זצוקלל"ה, שפסק בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רס"ג ס"ק יא) וזל"ק: "ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה, שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה (מטה משה בשם רבינו בחיי פרשת יתרו)", עכל"ק. וכן נוהגות בנות ישראל כשרות מדורות עולם, לשפוך לבבן בהדי שכינתא קדישתא הבאה בשבתא מלכתא אצל הנרות הקדושות והטהורות, להצלחת הילדים בכל עניינם, כנודע ומפורסם. ואין כאן המקום להאריך בגודל עת רצון נעלה ונפלאה זו].
והנה, אם יראה הבן יקיר בתפילותייך המרובות, וישאלך על כך, מדוע הנך בוכייה כל כך? – אל תעני ואל תסבירי לו כלום, רק תאמרי לו: "אתה מבין לבד"…
האמא המסורה שמעה וקבלה, וניגשה לבצע את הכל בדיוק כראוי. במשך השבוע, לא יאומן כי יסופר, לא דיברה עם בנה מטוב ועד רע. הגישה לפניו את ארוחותיו כרצונו, כיבסה לו את בגדיו, סידרה וניקתה את חדרו, הכל כאילו כרגיל… אך בהגיע ערב שבת קודש, ביקשה האם מבתה מבעוד מועד, לסיים מוקדם את כל הכנות השבת, שברצונה להקדים מעט את הדלקת הנרות. ואכן כמחצית השעה לפני הזמן הדליקה את נרותיה בדחילו ורחימו, כשכל ליבה פנימה עולה על גדותיו בלהט אש קודש, ואז… לפתע פתאום פרצה בבכי תמרורים עז שאין כמוהו, היא בכתה ובכתה בכי קורע לב מאין הפוגות! את כל מה שהיה מונח על לוח ליבה – לב חם של אמא – מזה תקופה ארוכה, פרקה ושפכה בבכיה ותחנונים לפני כסא הכבוד, בפרץ דמעות אדיר! הבכי שלה זעזע את אמות הסיפין לעילא ולתתא. לאחר כחצי שעה משסיימה את בכיותיה ותפילותיה, ניגבה חרש את דמעותיה, וניגשה לערוך ולהכין כמה דברים שחסרו בשולחן השבת.
והנה לא עברו דקות מספר, ובנה הבחור הגדול עלם חמודותיה (שכמובן לא הלך לבית הכנסת… רק נשאר בחדרו עסוק בענייניו), ניגש אליה בדאגה ושאל אותה: "מאמע לעבין! מדוע בכית כל כך בהדלקת הנרות? מה קרה?" – האמא התחמקה בחכמה מן השאלה כמדובר, רק הפטירה לעומתו, תוך שהיא חוזרת לעיסוקיה: "אתה מבין לבד"… ועזבה את הנושא.
הבכי הנורא הזה נגע מאד לליבו של הבחור, אך היצר הרע התקיף שלו כמובן לא ויתר כל כך מהר… המלך זקן וכסיל הזה לא נתן לבכי אחד של חצי שעה להרוס לו עבודה קשה ומפרכת של שנים… והוא חשב לעצמו: 'זו היא התרגשות מובנת… אין כאן משהו מיוחד… זה בטח יחלוף… מהר מאד היא תשלים עם המצב, ותבין שזהו הבן שלה, וזו בחירתו… ולא ניתן כבר להחזיר את הגלגל אחורה'…
ברם להפתעת לב הבחור, המראה הנורא הוד הזה, החל חוזר על עצמו מדי שבוע בשבוע. במשך כל השבוע לא דיברו ההורים כלום על נפש הילד מטוב ועד רע, הוא כבר שמח לתומו שהנה סוף-סוף הם כבר החלו להשלים עם המצב, ועתה יכול הוא לתת דרור לנפשו בשקט ובמנוחה… וגם להישאר עימם בבית. הוא פחד מאד שיזרקוהו מן הבית, וכמובן לא רצה להפסיד את פינתו בבית החם והאוהב… שם הגישו לפניו הכל בכל מכל כל כמו נסיך בן מלך… אבל בהגיע ערב שבת קודש, שוב הדליקה האם את הנרות חצי שעה מוקדם יותר, ושוב בכתה ובכתה בכי קורע לבבות, ושפכה את נפשה לפני השם יתברך לרחם על נפש בנה.
כך חזר הדבר על עצמו ונשנה מדי שבוע בשבוע, כשהאם אינה מסכימה בשום אופן לפתח עמו שום שיחה על הנושא, רק אמרה לו: "אתה כבר מבין בעצמך"…
כך מצא הבחור את עצמו נקרע בין כל ימות השבוע, ליום השבת קודש. כאשר מצד אחד רווח לו מאד בימי השבוע – כל הוויכוחים הארוכים נדמו, התוכחות וההעלבות, ההצקות והאיומים, כולם פסקו בבת אחת, וכבר היה אולי נדמה, שהנה בחירתו התקבלה והכל מסכימים עם דרכו החדשה. אך פתאום בהגיע עת הדלקת נרות שבת קודש, התחוור לו שאין הדברים פשוטים ומוסכמים כלל וכלל… כל השבוע פשוט מבליגים ושותקים, אבל בעומק הלב פנימה, התמונה שונה לגמרי…
לא עברה תקופה של כמה שבועות, ושוב התקשרה אלי האמא, והפעם בשמחה עצומה, וכשהיא כולה נפעמת ונרגשת סיפרה שאכן קרה הנס הגדול, והמהפך המיוחל התחולל בנפש הבחור. הוא פשוט לא היה מסוגל לעמוד בבכיות הללו, ראה והתבונן והפנים עד כמה דרכו האווילית כואבת ומכאיבה, והחליט יום אחד להפוך את בחירתו ולשנות דרכו לטובה! הוא החל לשמור שבת קודש, ולקבוע עתים לתורה, וחזר בהתלהבות וברצון חזק לצור מחצבתו בקודש, עד שנעשה לבחור ירא שמים ותלמיד חכם. לא יאומן כי יסופר.
(הובא ב'פניני בית לוי' חיי שרה תשע"ח)