האווירה בחדר הדחוס היתה מתוחה משהו. רוב היושבים בחדר היו אנשים בגיל העמידה שתלאות החיים הספיקו לחרוש חריצים עמוקים במצחם. היו ביניהם גם חסידים ישישים שרידים לדור הקודם, שזקנם הלבן מעטר את פניהם. חלקם אחזו בספר תהילים קטן בידם ומלמלו מתוכו פרקי תהילים בכוונה. אחרים שוחחו חרישית עם היושבים לצדם. מי שניחן בדמיון מפותח יכול היה לראות בעיני רוחו את הצרור הכבד המונח על שכמו של כל אחד מהיושבים בחדר. ספקות, שאלות, צרה מעיקה או מחלה סבוכה, איש איש וענינו, איש איש ושאלתו, כולם מצפים ומחכים לרגע בו ייקראו אל הקודש פנימה לחדרו של הרבי הקדוש מגור מרן ה'בית ישראל' זי"ע, ישטחו לפניו את שאלתם, יקבלו את התשובה הקצרה והחותכת מפיו וייצאו שמחים ומרוצים נטולי ספקות ודאגות.
דמותו של הנער הצעיר שעמד בצדי החדר וסומק קל בלחייו סימלה את ההיפך המוחלט מכל הנוכחים בחדר. קשה היה לחשוד בו שצרה כלשהי מרחפת עליו. מתוך הכרת פניו לא נראה היה שמשהו מיוחד מעיב עליו, להיפך, מבט בוחן גילה אותות של שמחה סמויה על פניו, תוצאה של התרגשות פנימית. ולא בכדי, זהו אינו יום רגיל עבורו, היום ימלאו לו שש עשרה שנים.
פישל מרגליות, זהו שמו של הבחור הצעיר, בחור גוראי תושב ברוקלין שבארצות הברית. לא מכבר שלחו אותו הוריו המסורים לקנות חכמה בישיבת 'שפת אמת' המעטירה שבעיר הקודש ירושלים, להסתופף ולהתעלות במחיצתו של מרן הרבי הקדוש רבי ישראל מגור זי"ע. לרגל יום הולדתו השש עשרה גמר פישל בלבו להכנס אל הרבי ולקבל את ברכתו. שעות ארוכות עמל לנסח את הבקשה שברצונו להעלות על הפתקה – הקוויטל שיגיש לידי הרבי. בסופו של דבר נמצאו המילים שכללו בקשות מפורטות על תורה חסידות ויראת שמים. הוא אחז כעת את הקוויטל בידו והמתין בחרדת קודש לרגע הגדול.
*
"פישל", ניסרה את החדר לחישתו הרועמת של הגבאי המיתולוגי ר' חנינא. הוא ניתר ממקומו וניגש במהירות אל החדר, מסדר בידיו את אבנטו וכובעו. כעבור רגע מצא את עצמו ניצב ממש לפני הרבי. הרבי נטל לידיו את הפתקה, קרא את הכתוב ופניו התעננו באחת. אותות של דאגה צצו על פניו של הרבי, עיניו מתעמקות שוב ושוב בפתקה. לאחר דקה שנדמתה כנצח, מרים הרבי את עיניו החודרות ומפטיר בנימה שקשה מאד לעמוד על טיבה: "נו, צדקה תציל ממוות"…
פישל עמד נדהם. פעמוני התרעה רבים הצטלצלו באוזניו בקול רעש גדול. הוא ציפה לתגובה שונה לחלוטין. בעיני רוחו הוא חיכה לשמוע את הרבי מברך אותו מאוצרו הטוב לרגל יום הולדתו, תאריך כה משמעותי בחייו. לתגובה מסוג כזה הוא לא התכונן כלל.
לא היה לו זמן רב מדי להתחבט במחשבותיו. ידו של הרבי הושטה לעברו לברכת שלום קצרה, אות לכך שזמנו תם. פישל עמד מחוץ לחדרו של הרבי מבולבל ומפוחד. רגעים ארוכים עמד כך, חושש וירא לנפשו. לא היה לו שמץ של ספק – סכנת חיים מרחפת על ראשו. אם הרבי מדבר על צדקה תציל ממוות, אין מקום לשאלות נוספות, אבל לאיזו סכנה מתכוון הרבי? לא הצליח פישל לרדת בשום אופן לסוף הדברים. ברוך ה' הוא יושב כל היום בהיכל הישיבה. הישיבה כמוה כ'תיבת נח' רוחנית וגשמית, ככל הידוע לו שום סכנת מוות אינה נשקפת לחייו.
'רגע אחד', חלפה בו כסופה המחשבה המצמררת. מי אמר שהרבי התכוון ספציפית אליך? אולי כוונתו היתה לרמוז משהו על אחד מבני משפחתך מעבר לים? כל עוד נשמתו בו מיהר אל הטלפון הקרוב אליו. תסריטי אימה כבר החלו חולפים במוחו. חייג ביד רועדת את המספר הארוך והמתין עד שמישהו הואיל להרים את השפופרת במרחק אלפי מילין. במהלך רגעי ההמתנה החליט לעצמו פישל באחריות ראויה להערכה, לא לגלות לאיש מבני הבית על דבריו מעוררי החרדה של הרבי. לא להכניס את בני המשפחה לפאניקה מוחלטת.
"פישל'ה יקירי, שלום וברכה", קטע פתאום את מחשבותיו הסוערות קולו השליו של אביו מעבר לקו. "מה נשמע בישיבה בארץ ישראל, הכל בסדר?" פישל עמד להתפוצץ. לרגע כמעט התפתה לשפוך ולגולל הכל באוזני אביו, אך הוא עמד בהבטחתו בכבוד, לא גילה מאומה על דבריו של הרבי. "אצלי ב"ה הכל מצוין, ומה קורה בבית, הכל בסדר עם כולם?" הרשה לעצמו לגשש בזהירות, "לא קרה משהו חריג חלילה?"
"השבח לקל, אצלנו הכל בסדר גמור", השיב האב. "דווקא אתה נשמע לי קצת מודאג, תקן אותי אם אני טועה".
"לא אבא, גם אצלי הכל בסדר, רק רציתי לוודא את שלומכם", השיב פישל. השיחה המשונה הסתיימה איכשהו. שיחת הטלפון לא הניחה את דעתו של פישל הדאגה הוסיפה לקנן בו ללא הרף. גם לאחר שעלה על יצועו בלילה הוסיפו מחשבות ביעותים להטריד את מוחו. בשלב מסוים כשראה שאינו מצליח להירדם, קם מיצועו, ניגש אל הטלפון הציבורי בישיבה וחייג שוב לבית הוריו, שם היתה השעה שעת ערב מוקדמת.
"פישל'ה, מה קרה לך?" לא ידעו ההורים את נפשם מרוב דאגה. שני טלפונים מארץישראל ביום ביום אחד? בימים כתיקונם פישל מסתפק בטלפון קצר אחת לשבוע שבועיים. עלותה של שיחה בינלאומית באותם ימים עמדה על סכום גבוה מדי. הוא מלמל כמה מילים על תאריך יום ההולדת שלו שחל היום ונשכח מלבם, ולא שכח כמובן לשאול שוב בפרוטרוט על מצבם של כל בני המשפחה מגדול ועד קטן. בלב כבד שב למיטתו וקיווה בכל לבו לטוב.
הדבר אירע בתחילת חודש אדר. השבועות הקרובים חלפו על פישל מתוך דאגה בלתי פוסקת. הוא לא התקשר שוב לבית הוריו. בדרכים שונות ועקיפות ניסה לברר את מצב משפחתו. לפי המידע שבידו לא קרה לאיש מהם אסון או סכנה יוצאת דופן. דבריו המסתוריים של הרבי נותרו לפי שעה משוללי הבנה, סתומים וחתומים.
*
כעבור שבועות מספר הסתיים לו זמן החורף הארוך. פישל ארז את כל חפציו במזוודה, נפרד לשלום מכל חבריו לישיבה ויצא לעבר נמל התעופה בדרכו לביתו בארצות הברית לחגוג את ימי חג הפסח במחיצת משפחתו היקרה.
גלגלי המטוס נשקו למסלול הנחיתה בנמל התעופה ע"ש קנדי בניו יורק. פישל פילס את דרכו בין ההמונים שמילאו את אולם קבלת הפנים. מרחוק הוא זיהה בבירור את בני משפחתו האהובים, כולם באו לקבל את פני האח ששב מארץישראל. אנחת רווחה עמוקה נפלטה מפיו כשראה את כולם בריאים ושלמים.
כמה שעות לאחר מכן בשעת ארוחת ערב התכנסה משפחת מרגליות סביב השולחן לארוחה משפחתית מלוכדת לכבוד אחיהם ששב הביתה. בני הבית ביקשו לשמוע את כל קורותיו בארץ הקודש, אוזנם לא שבעה לשמוע עוד ועוד. במהלך הארוחה החליט פישל כי הגיעה השעה לספר להם הכל. חלף מספיק זמן, אין יותר מה לחשוש.
"אני רוצה לגלות לכם משהו", פנה פישל בנימה של סודיות אל המסובים. "עכשיו אני יכול לספר לכם את הדברים המפליאים שאמר לי הרבי לפני שבועות מספר, כאשר נכנסתי אליו לרגל מלאות לי שש עשרה שנה". פישל תיאר להם את רגעי ההוד בחדרו של הרבי, את תגובתו התמוהה של הרבי והדאגה שפשטה בלבו בעקבותיה. הוא לא הבחין כי פניה של אמו הולכים ומחליפים גוון, חוורון עמוק פשט על פניה.
"אם כן", הפטיר בחיוך האב שמיהר לקשר בין הדברים, "זהו אפוא פשרה של שיחת הטלפון המוזרה לפני כמה שבועות"… רק כעת הבחינו כולם בארשת ההתרגשות שירדה על פניה של אמם. עיני כולם ננעצו בה בתמיהה. "אני אסביר לכם הכול", פנתה האם ההמומה לבני הבית. לאחר רגע של דומיה פתחה בסיפורה העצוב.
*
"זה קרה בשנת תש"א. השואה הנוראה היתה אז בעיצומה, ברחובות שכלה חרב ובחדרים אימה. בחדר קטן ומזוהם בגטו לודז' הצטופפנו יחד אמא, אני, אחיי ואחיותיי הקטנים הי"ד. הגיעה שעת הצהרים, אמא הוציאה ממקום סתר כמה חתיכות לחם זעומות שהצליחה להשיג עבורנו במסירות נפש. נערה צעירה הייתי אז, אחזתי את הפרוסות הדקיקות בידי והסתפקתי כיצד לנהוג. הייתי רעבה עד כלות הנפש, מאידך ידעתי היטב שלקראת ערב מתגבר הרעב עוד יותר, מוטב למשוך עוד כמה שעות ולשמור את האוכל לשעה מאוחרת. לקראת ערב הוצאתי את הפרוסות ממחבואי, ניגשתי ליטול ידיים ולאכול את ארוחתי, אבל אז שמעתי דפיקות בדלת. ידעתי מיד שאלו אינן דפיקות של אנשי הגסטאפו, היו אלו דפיקות חלשות, בקושי נשמעות.
פתחתי סדק קל בדלת. דמות רפאים ניצבה בפתח, יהודי קשיש מזה רעב ולבוש סחבות. פניו המצומקות זעקו לעברי בתחינה אילמת ללא קול. "יש לכם אולי חתיכת לחם?" מלמל האיש בשפתיים נטולות צבע, "אני עומד למות מרעב".
"מלחמה קשה פרצה בתוכי. ברגע הראשון ביקשתי לטרוק את הדלת בפניו ולהשיב את פניו בשלילה. לוותר על הכל אחרי יום שלם של המתנה? אך אז התחלתי להתחבט בתוכי. נכון, שניכם רעבים מאד, נשמעו בתוכי קולות אחרים, אבל את צעירה עדיין. נערה בגילך יכולה לשרוד יום נוסף ללא אוכל, ואילו יהודי ישיש זה, אם לא ישביע את רעבונו במעט לחם עומד הוא לנפוח את נשמתו ולהצטרף לערימות הגוויות הממלאות את חוצות הגטו. בתום מאבק איתנים קשה שהתחולל בתוכי, שלחתי את ידיי לכיס מעילי והושטתי לו בחיוך את פרוסות הלחם היקרות שלי. הלב היהודי ניצח את הקיבה, הרוח גברה על החומר.
את מבט התודה שניצת בעיניו באותו רגע למראה הלחם שבידו, לא אשכח לעולם. זיק של חיים נצנץ פתאום בפניו נטולות החיות, והמבט הזה ליווה אותי לאורך כל שנות המלחמה. כל פעם שעמדתי בפני סכנת מוות מוחשית, תמיד צצה מולי דמותו של אותו יהודי שהצלתי ממוות לחיים".
האם עשתה אתנחתא קלה בדבריה. בני המשפחה ישבו סביבה פעורי פה והתבוננו בה בעיניים דומעות ומעריצות. היו אלו רגעים נדירים יוצאי דופן, אמא מיעטה להוציא מפיה מילה על אותן שנים איומות, כמעט לא סיפרה על הזוועות שחוותה בעצמה בתקופת השואה.
"לא מדובר בפעם ולא בפעמיים", הוסיפה האם ברטט. במשך המלחמה היו לי רגעים רבים בהם כבר ראיתי את חיי אבודים. בסלקציות האכזריות, בעבודות הכפיה המפרכות. לא פעם ראיתי את המוות ממרחק נגיעה, ותמיד תמיד באותם רגעים היתה עולה לעיני דמותו של אותו זקן נפוח כפן שהצלתי במסירות נפש. ידעתי שזכות מעשה החסד שגמלתי עמו תציל את חיי.
"המלחמה הסתיימה ואני נותרתי לפליטה בחיים. אט אט החלו החיים חוזרים למסלולם. דמותו של אותו זקן נמוגה עם עשן הכבשנים, שוב לא ראיתי את דמות דיוקנו לנגד עיני. ב"ה בניתי את ביתי וזכיתי לגדל אתכם, ילדיי היקרים שיחיו. השתדלתי להסיח את דעתי מהזכרונות הקשים של אותם ימים.
"לפני כמה שבועות", המשיכה האם לספר, "לאחר שנים ארוכות שדמותו לא נראתה לעיניי, התגלה אלי שוב אותו זקן צמוק פנים בחלום הלילה. היה זה אותו לילה בו מלאו לך שש עשרה שנה, הלילה בו היית אצל הרבי. פניו נראו בדיוק כפי שזכרתי אותו מאז. הבעתו לא ניבאה לי טובות.
"'תני צדקה, תני צדקה', הוא זעק אלי בחרדה בפיו חסר השיניים. 'צדקה תציל ממוות'… קמתי בבוקר משנתי והחלום עדיין עומד לנגד עיניי בבהירות. תחושה לא טובה פיעמה בתוכי. זכרתי היטב את הוראתו של הזקן, מיהרתי לעשות כדבריו ולנדב סכום הגון לצדקה. אחר כך יצאתי בלב מעט יותר רגוע לעבר מקום עבודתי כמדי יום ביומו.
"לא הרחק ממקום העבודה חציתי כביש סואן רחב ידיים אותו אני חוצה בדרכי הקבועה. מדובר בכביש גדול מרובה נתיבים הומה מכוניות לרוב. חריקת צמיגים פתאומית הרעידה את פעמיי. הרמתי את ראשי לעבר הרעש וקפאתי על מקומי. משאית סמיטריילר אימתנית מהסוג המצוי בכבישיה של ארצות הברית הגיחה פתאום במעלה הכביש שועטת לעברי במהירות מסחררת בלתי ניתנת לעצירה. מעבר החציה היה כאמור רחב מאד, לא יכולתי כבר לחזור לאחוריי וגם לא להתקדם. מבעד לעיניי המעורפלות יכולתי להבחין בנהג הכושי חסר האונים המנסה להשתלט על ההגה הבוגדני אך ללא הצלחה. המראה היה מפחיד, משאית הענק השתוללה על הכביש כחיית טרף אימתנית נטולת רסן. אותן שניות ראיתי את המוות מול העיניים, נפרדתי כבר בלבי מכל בני משפחתי היקרים, עצמתי את עיניי בחוזקה והתכוננתי כבר לגרוע מכל.
"בום טראח… קול התנפצות מתכת וזכוכיות החריד את כל האזור. התנגשות אדירה מחרישת אוזניים אירעה ממש לידי. כעבור רגע השתרר במקום שקט. פקחתי אט אט את עיניי בחשש וגיליתי להפתעתי כי אני חיה ושלמה. חלפו עוד דקות ארוכות עד שעיכלתי את גודל הנס. המשאית הענקית התנגשה בעוצמה רבה בעמוד חשמל בקצה המדרכה, כמה מטרים בודדים ממקום עמידתי. מסתבר שהנהג הנכרי שהבחין בי ניסה ברגע האחרון לסטות מנתיבו, כתוצאה מכך נמחץ וקיפד את חייו בו במקום.
"עמדתי בצדי הכביש והודיתי לבורא עולם על הנס הפלאי שאירע לי. הצדקה שנתתי הצילה אותי פעם נוספת ממיתה משונה לחיים.
*
"עכשיו אתה כבר מבין, פישל"ה?" פנתה אליו אמו. "הרבי הקדוש ראה הכל בעיניו הצופיות. על כל זה הוא רמז במילותיו הסתומות 'צדקה תציל ממוות'"…
('המבשר תורני)