יום חמישי ז' באדר ב' תשע"ט
'לֶחִי העומד מאליו' – באילו תנאים ניתן להשתמש בו כלחי?
'לֶחִי העומד מאליו', דהיינו שלא נקבע במקומו לשֵׁם התרת ה'מבוי', וכגון צמחי בר שצמחו בפירצת המבוי, או עמוד שנקבע שם במטרה לחזק את הקיר שבצידו – אם קבע ישראל גדול מבעוד יום במחשבתו שיְשַׁמֵּש כלחי, הריהו כשֵׁר. ואם אין לחי אחֵר במקום, הרי זה כאילו נקבע שישמש כלחי.
אולם, אם נקבע בפירוש שלא ישמש כלחי, וכגון שגם בשבת קודמת לא היה לחי אחֵר במקום, ולא סמכו על לחי זה לטלטל חפצים ב'מבוי'; או שהתקינו לחי אחֵר במקום למרות הימצאו של לחי זה – לא ניתן לסמוך עליו כלחי בשבת זו. ואם היו במקום שני לחָיַיִם שעמדו מאליהם, ונפל אחד מהם – השני כשר, כיון שיש לומר שסמכו מבעוד יום על שניהם.
ומבוי שהיתה מחיצה בצידו הרביעי, ונפרצה, ונותר בה כדי שיעור לחי – לדעת פוסקים רבים דינו כלחי העומד מאליו, ויש שמסתפק בדבר.
[שו"ע שסג, יא, משנ"ב לז-לט, ושעה"צ כח-כט; ביאורים ומוספים דרשו, 31 ו־33]
איזה 'לֶחִי' כשר רק משום ה'קוֹל' שיוצא על אודותיו כי הותקן בפתח ה'מבוי'?
בהמשך לאמוּר: 'לֶחִי העומד מאליו', אשר רוחבו ארבע אמות או יותר, פסול, כיון ששיעור ארבע אמות הוא אורכו של 'מבוי' (ראה שולחן ערוך סעיף כו); ולכן לא ניכר כי לחי זה משמש כלחי, והריהו נחשב כמחיצת המבוי. ויש להעמיד לחי אחֵר, (ראה במקורות).
אולם, אם רוחבו של הלחי העומד מאליו הוא כחצי הרוחב של פירצת המבוי בצידו הרביעי, או יותר – למרות שאינו נחשב כלחי, מותר לטלטל במבוי, כיון שבמקרה כזה אין צורך בלחי, מאחר וה'עומד' שווה ל'פרוץ', או רחב ממנו, והרי זו מחיצה כשֵׁרה.
ולחי שנקבע לשֵׁם לחי – אף אם לאחר מכן לא השתמשו בו כלחי, וגם לא נקבע מבעוד יום שיְשמש כלחי – ניתן לסמוך עליו בשבת; ואף אם רוחבו יותר מארבע אמות, כיון שיש 'קוֹל' שהתקינו לחי למבוי זה, וממילא ניכר שמשמש כלחי.
[שו"ע שסג, יב, ומשנ"ב מ-מג]
המושג 'כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ'
חֵפץ העומד לאיבוד מחמת איסור אכילה או הנאה, נחשב לגבי דינים מסוימים כאילו כבר איבדוהו ואינו קיים; ובלשון חז"ל: "כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ". ואף על פי כן, הקלו חכמינו ז"ל ואמרו שניתן לעשות 'לֶחִי' להתרת 'מבוי' מחפץ כזה, וכגון עצי אשֵׁרה האסורים בהנאה ועומדים לשריפה.
ונחלקו הפוסקים בטעם הדבר: יש אומרים שהוא מפני שאין שיעור לעוביו של הלחי; ויש אומרים שהוא מפני שאֵפֶר ראוי לשמש כלחי על ידי הדבקת שיכבָה ממנו למחיצה הסמוכה לצד הרביעי של ה'מבוי', ולכן, אף אם נחשיבו כשרוף, ראוי הוא לשמש כלחי.
והשימוש בחפץ כלחי אינו נחשב כהנאה ממנו, כיון שאינו משתמש בחפץ עצמו, אלא רק נהנה בעקיפין מהיתר הטלטול שהוא גורם; או משום שהלחי הוא ענין של מצוה, ו"מצוות לאו להנות ניתנו", כלומר קיום מצוה אינו נחשב להנאה.
[שו"ע שסג, ח, ומשנ"ב כט-ל; ביאורים ומוספים דרשו, 28]