"הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה" (מסילת ישרים פרק כב)
כשהתחיל מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל במסירת השיעורים בישיבת 'גאון יעקב' שלוש פעמים בשבוע, חיפשו תמיד נהג מתנדב שיקח אותו לביתו, כי לא הסכים בשום אופן שיקחוהו ברכב בתשלום, כי לא רצה לקחת מכספי הישיבה, ולו עצמו לא היה כסף לכך, ולכן לפעמים הלך ברגל, והיה בזה צער גדול בגשם וברוחות.
והיה שכן שהיה מתפלל בישיבה, הר' שמעון היימליך זצ"ל, שהיה מלא תורה ויר"ש והיה פיו שופע דברי תורה בטוט"ד, וביקשו ממנו שיקח את מרן, והלה אכן שמח להזדמנות לשוחח עם רה"י בדברי תורה. לאחר שנסע עמו פעם פעמים, שאלו מרן זצ"ל – "זה נראה שאתה שקוע בלימוד?" וענה שאכן הפסיק באמצע לימודו, אלא שזכות היא עבורו להסיע את ראש הישיבה.
ענה לו רבנו שאינו מסכים יותר לכך. והסביר: "כשתבוא לשמים וישאלו אותך מדוע הפסקת ממשנתך, תתרץ שעשית כן בשביל להסיע רב אחד, וישאלו אותך מי הרב? ותענה 'הרב שטיינמן', ויאמרו שאינם מכירים כזה רב… ואתה תגיד: 'זה לא עסק שלי, אני חשבתי שזה רב', ואולי לא יקבלו את התירוץ הזה, ויהיה לך ולי צרות גדולות… לכך אני מבקש שתפסיק להגיע באמצע הלימוד".
(ע"פ כאיל תערוג)