ויקחו את כל השלל (ל"א י"א)
סיפר הרב יעקב משה שפיצר שליט"א, רו"מ מוסדות 'אמרי שפר' הר נוף, תלמיד נאמן לרבו, הגה"צ רבי חיים זייצ'יק זצ"ל, מזקני נקיי הדעת של ירושלים של מעלה, ובימי זקנותו היה עומד ומשמש לפניו לסייעו בכל צרכיו.
כשחזר פעם הגאון מנסיעה דחופה לארצות הברית, ראה תלמידי ר' יעקב משה שהוא חיוור כסיד, ונראה חלוש ומבוהל, הוא חשב להזעיק אליו מיד את כוחות הרפואה, אך הצדיק רבי חיים זייצ'יקער הרגיעו, אין צורך! אמר, אסביר לך במה העניין, ומדוע הנני נרגש כל כך. לפני מספר שנים, פתח ר' חיים בסיפורו, הגיעני טלפון דחוף ממשרדי מלון 'קינג דייוויד' המפורסם, בו מתארחים אילי הון ושועי עולם, שאחד מן היהודים העשירים הגדולים של אמריקה שהגיע ארצה לכמה ימים, מבקש להיפגש עמי בדחיפות.
מתחילה דחה ר' חיים את ההזמנה בנימוס, מה לי ולעשירי אמריקה? התפלא, גם לאחר שהפצירו בו רבות שיואיל בטובו להגיע לפגישה עם הסוחר העשיר, סירב ר' חיים באומרו שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד! – 'עסקים', מאן דכר שמיה? אך לאחר שהבהירו לפניו שמדובר בתרומה של סכומים אדירים, שבעזרתו ייתרמו לצדקה למוסדות התורה, נענה להזמנה, ויצא בדרכו אל מלון 'המלך דוד' היוקרתי.
בהגיעו אל הטרקלין המפואר שבסלון האורחים, ראה לפליאתו שמדובר אכן ב'פגישת עסקים' שלימה, מסביב לעשיר הנכבד ששקע בנינוחות בכורסתו המרופדת, ישבו כחמשה עורכי דין ממולחים [לאיערס], והציגו בפניו את הענין.
התברר, שעשיר זה המתגורר באחת הערים הגדולות של אמריקה, כגודל עושרו כן גודל קמצנותו. בכל פעם שנתבקש למטרת צדקה מסוימת התחמק בתואנה משונה שאיננו מתערב במחלוקת… ונימק את תירוצו בכך, שהיות ועל פי רוב מצויים גופים נוספים של מוסדות צדקה בכל ענין, כדרכם של ישראל קדושים שלכל מטרה של צדקה נפתחים כמה קופות וארגונים, לפיכך המציא לעצמו 'תירוץ' כזה, שכדי שלא להחזיק במחלוקת הרי הוא מושך את ידו לגמרי מן הצדקה…
והנה עתה הולך האיש ומזדקן, וכראותו שמתקרבת שעתו ללכת בדרך כל הארץ, ואין לו בנים לרשת את הונו, החל לבו נוקפו מעמידתו לקראת הדין הגדול והנורא, באין אפילו מי שיאמר 'קדיש' אחריו. לפיכך ביקש לקרוא לפניו את הגה"צ, ששמע רבות על יושרו וגדולתו, והביע בפניו את רצונו לתרום את כל רכושו לצדקה, הן נכסי דניידי והן נכסי דלא ניידי, הכל בכל מכל כל!
ניחא! שמח ר' חיים, תחלק נא יפה את רכושך למוסדות התורה, בוודאי תוכל להקים ולהחזיק בסכומים אדירים שכאלו כמה וכמה ישיבות קדושות לאורך ימים ושנים! – אך עדיין איני מבין, בשביל מה צריכים אותי פה?
בשום אופן לא אחלק עכשיו את ממוני לצדקה! פסק העשיר הקמצן בנחרצות, כל עוד מתהלך אני בין החיים, ברצוני להשאיר את כל עושרי צמוד עמדי, ורק לאחר מאה ועשרים שלי כשאעזוב את כל העולם ולא אצטרך עוד לכסף, אז יעבור רכושי לצדקה!
לפיכך, סיים הגביר, ביקשתי לקרוא אותך כאן, כדי למנות אותך 'נאמן' ואחראי באפוטרופסות על כל החלוקה הגדולה של הממון, ואתה תחלקם למוסדות התורה כראות עינך! – הנה הבאתי כאן את עורכי הדין הממולחים מן השורה הראשונה, כדי שיערכו עמנו צוואה מפורטת, שתהא תקפה להעברת כל הרכוש תחת נאמנותך הבלעדית לחלקם לצדקה. כשהבין ר' חיים הצדיק את גודל השעה, שניתן כאן לחלוק מיליונים רבים וטובים לצדקה וחסד, חתם ביחד עם העשיר ועורך דינו על שטר הצוואה.
חלפו כמה שנים, והנה הגיעה השמועה שאותו עשיר נסתלק לבית עולמו, והרב נקרא בדחיפות לצאת בטיסה ישירה לאמריקה, כדי לטפל בחלוקת הרכוש הענק, כפי שמפורש בשטר הצוואה. זו היתה סיבת נסיעתו לארצות הברית, ואכן הגיע היישר אל טירתו של הגביר כדי להסדיר את חלוקת ההון כבקשתו ורצונו של המנוח. אך מה נדהם לראות שם התאספות של שמונה כמרים מכנסיות ומנזרים שונים שברחבי העיר הגדולה… ועמהם עורך הדין המומחה הראשי [אדווקאט], האחראי על ביצוע הצוואה וחלוקת ההון כמשפט.
ר' חיים נחרד למראה הכמרים הללו עטופי הגלימות השחורות יושבים וממתינים לקראתו. – מה לכם פה ומי לכם פה? שאל בחשש כבד. נענה העורך דין והסביר, שבהיותו מופקד בצוואה בתור 'נאמן' ואחראי בלעדי על חלוקת הרכוש, הרי הוא נדרש עתה לבצע את החלוקה. – את זה כבר ידעתי, אמר ר' חיים, הלא לשם כך באתי הנה! אבל מה עניינם של הכמרים הנוצרים למעמד זה? פשוט מאוד, הסביר עורך הדין, שמונת הכמרים הללו מחזיקים בשמונה 'כנסיות' שונות [קלוסטער] כאן ברחבי העיר, והם בכלל 'מוסדות הצדקה' המפורשים בצוואה שלפנינו!
מה פתאום?! נזעק ר' חיים בלק קרוע ומורתח, הלא הנפטר דנן היה איש יהודי נאמן, הוא דיבר עמי מפורשות על החלוקה למוסדות התורה, לישיבות הקדושות ולצדקה וחסד! ומה לגויים הללו עם מוסדות תורה וצדקה של יהודים?
אך כל צעקותיו נפלו על אוזניים ערלות ואטומות, לצערו וכאבו הגדול גילה שאותו 'עורך דין' ממולח, שהיה גוי רשע, הכניס בעורמה בשטר הצוואה מילה אחת(!) שבעזרתה הצליח לכוון את כל תרומת הענק עבור אלו הכמרים הנוצרים… כאשר הצוואה נערכה באנגלית [ענגליש], ובשורה המפרטת את יעד החלוקה שרבב עורך הדין מילה אחת: מוסדות "הבייבל" [bible], שבתרגום פשוט הכוונה אל 'מוסדות התנ"ך', [הנקרא באנגלית בייבל], אבל בערמה משפטית היטה עורך הדין את הכוונה לכנסיות הנצרות המשתמשים בספרי 'בייבל' שתרגמו ובלבלו באפיקורסות נוראה חלקים שונים מן התנ"ך, ובפיהם יצרו 'ברית חדשה' של 'בייבל' ובלבול גדול רחמנא ליצלן, עפרא לפומייהו.
ר' חיים הצדיק ניסה בכל כוחו לשנות את הגזירה הקשה, וטען בלהט שברור ופשוט שכוונת העשיר היהודי היתה למוסדות יהודיים, ולא של גויים כופרים, אך עורך הדין הממולח הוציא ברשעותו צו מוכן מבית המשפט, שכבר הקדים ובירר את הענין מראש, ובו נגזר שההון כולו צריך להתחלק בין הכנסיות השונות שבעיר, כך שלא נשאר בשביל מצות הצדקה אף לא פרוטה אחת! כשראה זאת ר' חיים התכרכמו פניו מרוב צער וכאב לב, על הפסד עצום זה לישיבות הקדושות, ועל הפסדו הרוחני והעצום של אותו יהודי אומלל, שכל הונו נעלם כעורבא פרח, ולא זכה לקיים המצוה, הוא נשא רגליו וברח משם היישר חזרה אל ביתו שבירושלים.
– על כך מצטער אני מאוד, סיים רבי חיים את סיפורו לתלמידו הנאמן, לבי מלא כאב נורא, על שלא זכה אותו יהודי במצות הצדקה כלום! הרי ביקשתי ממנו מאוד שיחלק הוא בעצמו את הונו לצדקה בחיי חיותו, והוא התעקש לשמור את ממונו קרוב לליבו עד יום מותו! ובכך הפסיד מצוה עצומה של החזקת מוסדות תורתנו הקדושה, שהיתה יכולה לזכותו בשכר מופלג ולחיי נצח. כאשר הכתוב מעיד בה (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"!
והוסיף רבי חיים ופירש, מדוע לא זכה אותו עשיר לקיים מצוה מופלאה זו? – מחמת שכל ימי חייו משך את ידו מן הצדקה, ורק 'תירץ' זאת בתואנה של התרחקות ממחלוקת כביכול… ורק עתה לפני מותו, כראותו שבין כך כבר לא יוכל עוד ליהנות מממונו, כי לא ירד אחריו כבודו, והרי הוא נכנס אלי קברו אף בלא פרוטה אחת… רצה 'להרויח' לכל הפחות שיעשה צדקה מהונו. – אך משמים מנעו זאת בעדו, והלך כל כספו אל הכמרים והנזירים הנוכרים, וכך איבד, להוותו, את אותה מצוה יקרה של הצדקה!
מוסיף הרב המספר שליט"א:
כשסיפרתי את טיב זה המעשה בהזדמנות אחת בהיותי בעיר הבירה "ווינה", בפני אחד הגבירים הגדולים שם, המפורסם בנדבות לבו הרבות לעולם התורה והצדקה, התרגש מאוד, ועל אתר העניק תרומת ענק של שלושים מליון דולרים (30,000,000$)! שנצרכו אז להקמת 'מתיבתא' מפוארת לתלמידי חכמים שבירושלים קרתא דשופריא.
טיב מוסר ההשכל הנלמד ממעשה מבהיל זה, הוא בכמה אנפין נהירין. ולמדנו שצריך זכות מן השמים כדי לתת הצדקה, שהרי "יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית" (ויקר"ר לד, ח), ואם לא זכה יכול כל רכושו וכל עמל חייו להתאדות כאפס ואין רח"ל. – כי נתינת הצדקה כמוה כנתינת חלק מעצמו ומעצם חייו, כדמוכח מדין 'פדיון תענית', שיש בה במיעוט חלבי ודמי תורת קרבן כנודע, ובצדקה חשיב כמי שמקריב מעצמו על גבי המזבח לפני ה'. וצריך זכות מיוחדת להגיע למדרגת מצוה מופלאה וגדולה זו, שייחשב כמקריב קרבן. [וכענין שכתבו המפרשים בבליעת כל רכוש קרח בבטן האדמה, הגם שלאחר מיתה כבר לא שייכא ביה קנסא. – אלא כדי שלא תעמוד לו לעולם הבא זכות הצדקה שיעשו מממונו, ויאבדו לגמרי בזה ובבא].
ועובדא זו שלפנינו תוכיח למבין עד היכן הדברים מגיעים, תסמרנה שערות ראש!
ויהי רצון שנזכה למצות הצדקה כראוי, ולהחיש בזה קץ ישועה, כד"א (ישעיה נו, א) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להגלות" – אמן.
(מתוך טיב הקהילה – בלק תש"פ)