"והחלק השני שהוא הריבוי, הוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספת אשר אין צורך בה לאדם, כמו הריבוי מן המאכל ומן המשתה" (שער עבודת האלקים פ"ד)
מספר אחד מצאצאיו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל:
היה זה אחרי שהסבא נשא את זוגתו השניה, כשנכנסתי לביתו של סבא וריח של מרק עוף מהביל ומגרה הגיע אל נחירי. התיישבתי לידו והרצאתי לפניו חידוש משיעורו האחרון של ראש הישיבה. תוך כדי דיבור נכנסה הרבנית והגישה לשולחן צלחת מרק מהביל.
טבל הסבא את הכף בצלחת הקעורה, דלה מתוכה כף מלאה, ותוך מבט אבהי הגישה אל פי ואמר לי: "טְעַם בני, טעם, זה בוודאי יערב לחכך". לאחר מכן טעם הסבא כף אחת מהמרק, טעם ולא יסף.
כשנכנסה זוגתו לחדר פנה אליה בהתנצלות נוגעת ללב והתחיל משבח בפניה את מומחיותה בהכנת מטעמים, ותוך כדי דיבור ביקש את סליחתה באומרו: "מעדנים כאלה בימות החול… קצת יותר מדי. כל ימי נזהר הייתי מלפנק את גופי, והרגלתיו להסתפק בהכרחיות, ואף עלתה בידי. ואם כך למה לקלקלו דווקא בערוב ימי, דווקא סמוך לפרידתי ממנו? שמרי על המתכון לכבוד שבת, אז אשמח מאוד להתענג על התבשילים המעודנים שלך ואטעם מהם מלא חופנים".
בן שבעים ושמונה היה אז רבי יוסף חיים, חולה ותשוש, אחרי הרבה שנות סבל בעידן מחלתה הממושכת של אשתו הראשונה ותשע שנות אלמנות בלא עזר כנגדו, ובוודאי שזקוק היה להבראה. אבל הוא, שכל ימיו חינך והרגיל את גופו להסתגף ולהתנזר, יתחיל לפנקו דווקא כעת בערוב ימיו? אבל לכבוד שבת, שאני. אז זה שייך לנשמה ולא לגוף.
(משל האבות, מתוך האיש על החומה)