נסיון הבדידות והביישנות
מטבע בריאתו נולד רבינו ביישן. עם תכונה זו התהלך רוב ימי חייו, ותכונה זו כפתה עליו גם את הבדידות. ניסיון עצום הוא הבדידות, ורבינו עמד בו בגבורה נוראה. קשה למצוא בהיסטוריה הארוכה של כלל ישראל, עוד גדול בתורה שהתנסה בבדידות נוראה כזאת ועמד בה.
כדי לתאר את מסכת הבדידות והביישנות, שומה עלינו לשחזר קטעים רבים מימי נעוריו של רבינו וממסלול עלייתו בקודש.
חד בדרא ובדורות בבדידות
"צריך ללמוד עם חברותא", נהג רבינו לשנן באזני כל מי שמבקש לשמוע ממנו דברים בדרכי ההצלחה וההתעלות בתורה.
בהזדמנות אחת העזתי פני ואמרתי: "הלא הרעבע עצמו למד כל ימי חייו בבדידות, ללא חברותא!".
פתח רבינו את סגור לבו ואמר: "מגיל צעיר בחרתי בדרך קשה זו, אך איני מאמין שיש עוד מישהו בדורנו שמסוגל ללכת בדרך זו. אני מבקש לא לקחת ממני דוגמא ולא ללכת בדרכי זו".
כדי שנבין כמה סבל היה מנת חלקו של רבינו בשנות צעירותו, עת ישב סגור ומסוגר מהעולם הזה, שקוע בעולמה של תורה – יעיד הסיפור הבא:
צורבא מרבנן אחד, החליט לסגל לעצמו את צורת חייו של רבינו, לפרוש לבית כנסת צדדי ולעסוק בתורה בבדידות ובהתמדה יומם ולילה. סבר אותו תלמיד חכם שדי בכוחות נפש חזקים, כדי לעמוד בתנאי חיים אלו, ואף בני משפחתו הביעו הסכמתם המלאה למהלך זה. ליתר ביטחון החליט הלה להימלך בדעת רבינו לפני שהוא עושה צעד משמעותי כזה.
תשובתו של רבינו הייתה 'לא' נחרץ: "לא תהיה מסוגל לעמוד בזה" אמר לו, "את ייסורי הבדידות שעברתי במשך חיי, אין כמעט בכוח אנושי לסבול, איני מאמין שיש עוד אדם בדור הזה שמסוגל לחיות וללכת בדרך זו".
"נכון, אבל זה היה מאוד קשה"
באחד הימים עלה אל בית רבינו יהודי בא בימים, חבוש בקסקט. מראהו עשה רושם שאינו מכיר כל כך את הכללים והסדרים הנהוגים בבית רבינו.
מבלי לתאם מראש ולקבל רשות, נכנס אל חדר רבינו ואמר: "אני רוצה לשאול רק שאלה אחת, האם זה נכון שהרב למד כל ימי חייו לבדו?"
אמר לו רבנו בקצרה: "ריכטיג, אבער ס'איז גיווען זייער שווער" ("זה נכון, אבל זה היה מאוד קשה").
איכה ישבה בדד
בהזדמנות נדירה פתח רבינו את סגור לבו וסיפר על עצמו:
"היה זה בשנות נעורי. ישבתי ולמדתי בבית המדרש בבדידות. יום אחד התגברו עלי ייסורי הבדידות, עד שלא יכולתי לשאתם עוד, חשתי בנפשי שאם לא אצא מחוץ לבית המדרש, אפגוש אדם כלשהו ואשוחח עמו, קרוב הנני לצאת מדעתי, ח"ו.
"סגרתי את הגמרא, יצאתי מדלת בית המדרש ועשיתי דרכי אל הרחוב, כדי לפגוש נפש חיה. הגעתי עד שער החצר, עצרתי לרגע, ומלחמה החלה להתחולל בקרבי. לבסוף הסבתי דרכי, וחזרתי לבית המדרש, פתחתי את הגמרא וצללתי לתוכה מחדש.
"כיום הנני סבור", המשיך רבינו, "שלא טוב עשיתי אז. הייתי צריך לפתוח את שער החצר ולשוחח מעט עם מאן דהו", סיים רבינו.
"כך הצלחתי להתגבר"
הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, שכיהן בדיינות יחד עם רבינו, והיה מעריך ומעריץ את גדלותו של רבינו ללא גבול, אמר פעם לרבינו: "גם אני רוצה להיות כמוך, לפרוש מן העולם לגמרי, להתבודד ולהסתגר בבית מדרש, לא לשוחח עם איש וללמוד בהתמדה עצומה".
אמר לו רבינו: "הלימוד בבדידות בימי צעירותי היה דבר קשה מאוד בעבורי, ואיני מאמין שיש עוד אדם שמסוגל לעבור את ייסורי הבדידות שעברתי".
הוסיף רבינו וסיפר: "היו זמנים שחשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך בבדידותי, וחשתי צורך לצאת מבית המדרש לשוחח מעט עם מישהו.
"מה עשיתי? החלטתי שלמחרת בשעת הצהרים, בתחילת ה'סדר' אשוחח חמש דקות בלבד בעניינא דעלמא עם מאן דהו, המגיע ללמוד בבית המדרש באותה שעה. כך הרגעתי את עצמי עד למחרת.
"למחרת בשעת הצהרים, חשבתי לעצמי שאדחה את השיחה ליום המחרת. למחרת, חשבתי שוב אולי אדחה את כל הענין ליום נוסף, עד כי חשתי שהצורך להתאוורר חלף, והחשק ללימוד חזר כמקודם, התגברתי כליל על היצר הרע ונשארתי ללמוד!".
(מתוך הספר 'גדולה שימושה')