הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א – מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
דף כ': בעניין תשלום בנזקי שכנים
יש לבאר בנזקים האמורים בפרק 'לא יחפור' שבהם חייבו חכמים להרחיק, האם הוא חייב לשלם כאשר היה נזק, והשאלה מתחלקת באופן שלא הרחיק כשיעור שאז יש יותר סברא לחייב תשלום, אך גם כאשר הרחיק, אם בכל זאת נגרם נזק מחמתו האם יתחייב לשלם או שכיון שהרחיק כדינו אינו חייב לשלם.
תחילה נבאר את דעות הראשונים בקצרה, ואח"כ נבוא לבאר בעזהשי"ת את הכרעת השו"ע בזה.
שנינו במשנה דף כ': שיש חיוב להרחיק תנור [שבוער באש חיה] ארבע אמות מהתקרה שלא תאחז האש בתקרה, ואם בכל זאת הזיק, דעת רבנן שחייב לשלם ואילו רבי שמעון חולק וסובר שמאחר שהרחיק כשיעור שחייבו חז"ל אינו חייב לשלם.
דעת בעל העיטור הובא בטור (סי' קנ"ה סעיף נ') שכשם שחייבו רבנן לשלם בתנור גם כשהרחיק, כן חייב לשלם בשאר הנזקים גם כשהרחיק, ומה שנקטו רק לגבי תנור חיוב לשלם כיון שבאש יותר מוכח ההיזק משא"כ שאר הנזקים של מים ולחות בצד כותל שזה נזק מתמשך פחות מוכח שבא מחמתו, לעומת זאת דעת הראב"ד הובא בטור (סי' קנ"ה סמ"ט) שפטור מלשלם גם כשלא הרחיק כיון שנחשב גרמא ורק בתנור שבוער באש חייב לשלם.
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כתב דכשהרחיק ודאי פטור מלשלם, שלא יתכן שיהא חיוב תשלומים ויתירו לו לסמוך נזק, שגם כשחייב לשלם יכול השני לומר איני רוצה שתזיקיני ותשלם, שקשה גזל הנאכל, וגם אם משלם נקרא רשע.
מקור מהתורה להרחקת התנור
נציין כאן את הגמרא בסנהדרין (דף ז':) שדורשים מהפסוק "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" אפילו בין בית לעליה ופירש רבינו חננאל שהכוונה לדון את שיעור הרחקת התנור מהעליה, א"כ נמצא שזה חיוב מהתורה.
ביאור פסק השו"ע
בדברי השו"ע (סי' קנ"ה סל"ג) יש לעיין, שכתב שאם סמך מהנזקים שחייבים להרחיק יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב, משמע שרק כשלא הרחיק כדינו חייב לשלם.
והנה הדעה הפוטרת זה שיטת הראב"ד שפוטר מטעם גרמא, אך השיטה המחייבת יש לעיין שהרי לדעת העיטור גם כשהרחיק חייב, וכיצד פסק השו"ע לחייב רק כשלא הרחיק, ואולי פסק כן משום דדעת הרמב"ן כן דאין חיוב תשלום רק כשלא הרחיק, אך יש לעיין שבבית יוסף לא הזכיר דעת הרמב"ן ולא מסתבר שכוון לשיטתו.
וביאר בזה מו"ר הגר"י לוקסנברג שליט"א [רב שכונת נאות שמחה מודיעין עילית] ביאור נפלא, שהנה מקור דעת העיטור המחייב לשלם מדין התנור הנאמר במשנה, ובזה תמה הרי"ף בב"ק ס"א: איך מספיק ארבע אמות בתנור, הלא בב"ק מבואר שמרחיקים שש עשרה אמה לאש, ותי' כפי ביאור הנתיבות בסי' קנ"ה שבאמת שיעור הרחקה באש הוא שש עשרה אמה, אלא שתנור שהוא שימוש ביתי לא הצריכו חכמים כל כך והקילו לד' אמות, שאם היה צריך ט"ז אמה לא היה אפשרות להבעיר תנור בבית עכ"ד הרי"ף.
מעתה מיושב היטב שלפי דברי הרי"ף יוצא שרק בתנור מחייבים לשלם אחר שהרחיק, כיון שבאמת הרחקת ד"א אינה מספקת, אלא שהקילו חכמים, אבל בשאר נזקים אם הרחיק כשיעור שקבעו חז"ל יהיה פטור, ויפה פסק השו"ע בדעה המחייבת רק כשלא הרחיק, כיון שכן דעת הרי"ף, ולא פסק לגמרי כהעיטור לחייב כשהרחיק אלא רק כשלא הרחיק.
ונבאר כמה דוגמאות מעשיות:
בטיחות בתנור אש במאפיית מצות
א. המשתמש בתנור באש חיה כמו אפיית מצות וכדומה חייב לשמור על כללי בטיחות לפי ההלכה ולהרחיקו מהתקרה כשיעור ארבע אמות, וכפי המקובל בכללי בטיחות בזמנינו, חייב להחזיק מערכת כבוי אש מתאימה לשעת חרום, ואם הזיק חייב כמובן לשלם.
דין התשלום בשאר נזקים המובאים בפרק זה
ב. שאר הנזקים המבוארים בפרק אם הרחיק בהם כשיעור, פטור מלשלם, ואם לא הרחיק תלוי בשתי הדעות בשו"ע.
זהירות מהיזק במנהג נתינת הפירורים לציפורים ב"שבת שירה"
ג. לקראת שבת בשלח הנקראת "שבת שירה" מנהג ישראל לתת פירורים לציפורים, וכתבו הפוסקים להניח את הפירורים מערב שבת כיון שיש איסור להאכיל עופות של הפקר בשבת (מג"א שכ"ד סק"ז), וכתב בספר תוספת שבת או"ח סי' שכ"ד שמורגל בפי האנשים שהציפורים אמרו שירה על הים ולכן נותנים להם חיטים. ויעויין בספר פרדס יוסף (פט"ז פסוק כ"ז) שהביא בשם הר"מ מפרימישלאן זצ"ל שהציפורים אכלו את המן שהותירו דתן ואבירם ולכן נותנים להם חיטים ע"ש.
אך יש לנהוג בזהירות במנהג זה שלא להזיק לשכנו, כגון אם מניח פירורים במרפסת ביתו מעל מסתור הכביסה של השכן, וע"י שיבואו העופות לאכול הם ילכלכו את הכביסה של השכן, ונמצא שמזיק לשכנו ח"ו כדי לקיים מנהג, ויש לדון אם יתחייב לשלם את טורח הכיבוס החוזר של הבגדים. והרי הדבר דומה לגמרא בדף כ"ג ע"א שהיו מקיזי דם סמוך לעצים של רב יוסף ועי"ז היו באים עורבים ומלכלכים את פירותיו עי"ש.