כשעוסקים בהיבט התורני־אמוני של הקורונה, מן הנכון גם לעסוק מעט בזווית ה'מידות טובות', מידת ה'בין אדם לחברו', הצריכה להישמר גם בימים בהם הבהלה הפכה למרכיב חיוני של סדר היום, או אם נרצה לדייק: חוסר הוודאות הפך לדף הפנקס עליו רושמים את סדר היום. סדר היום כביכול מנסה להמשיך כרגיל, אבל הוא רשום על דף בלתי יציב.
כמי שלא שהה בבידוד ביתי, לא הוא ולא משפחתו (ה'בידוד' הכי קרוב אלי היה גיס בן ישיבה ששהה שבוע וחצי בבידוד, וגם זה רק לחומרא), לא הייתי מגיע לאותה הבנה רגישה אלמלא מכתב כואב שקיבלתי מאחד הקוראים, 'ניצוֹל בידוד' בעצמו – מי שבנו התגלה כ'מאומת' והוא, האב, וכל המשפחה, נכנסו לבידוד ארוך בן שבועיים.
בשורות לא ספורות הוא מיטיב לתאר (אם מישהו מתאר בצורה טובה סיטואציה שאינה טובה, זה עדיין 'מיטיב לתאר'?) את הריחוק החברתי האוטומטי שהוא נחלת משתחררי בידוד רבים. לא הריחוק החיוני של השני מטרים וכו', אלא ריחוק פיזי ונפשי.
"מאז שיצאתי מהבידוד, הרגשתי שמתייחסים אלי כמצורע בדימוס", הוא קובל, ומונה אחת לאחת (ואני בדווקא רוצה לצטט, מכאן ואילך את לשון המכתב במדויק): "כשיצאתי מהבידוד, גיליתי שאני ומשפחתי נכנסנו לבידוד חברתי! 'הי, יש לך חולה מאומת בבית, לא?' או: 'איך אתה יוצא מהבית? שמעתי שיש אצלך כמה מאומתים?!' – שואלים בעלי הנשמות הטובות. הם אפילו לא מחכים להכחשה ממני.
"נשמה טובה אחרת, תובעת: 'אסור לך לשלוח את הילדים למוסד הלימודים! אתה לא יכול לסכן את הילדים שלי!' ויש גם את אלה שמתווכחים אתי אם עברו שבועיים וסופרים אתי את הימים ועוד כהנה וכהנה".
סופו של דבר: האיש – שהוא בעצם אב־טיפוס למשתחררי בידוד רבים אחרים – מרגיש כמו מצורע. אנשים מפחדים ממנו ומתנהגים אליו כאל מי שנגע צרעת פשה בעור בשרו.
וזו באמת קריאת השכמה לכל מי שדרך התורה, דרך בין אדם לחברו, חשובה לו: מי שיוצא מבידוד, אחרי שהוא שמר על כל הכללים (והוא שמר!) הרי הוא כאחד האדם. גם ככה כל ההנחיות הן מהזן המחמיר ביותר (כפי שצריך להיות כאשר בנפשות עסקינן!). אז הבה נהיה 'מֶענְטשִׁים'.
(יקותיאל יהודה גנזל, המבשר)
עלוני השבת
יישר כח גדול על האפשרות לצפות ולהוריד כ״כ הרבה עלוני שבת!
ירבו זכויותיכם!!!