"לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן" (במדבר כ', ה')
שמעתי מחתני היקר הרב זושא איינהארן שליט"א – מירושלים עיה"ק – מעשה נפלא ששמע מרבו, ידידינו המשפיע המפורסם הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: היה ישוב שהיו בו הרבה גניבות – הגנבים היו פורצים לבית התושבים ונוטלים עמם שלל רב, חפצים יקרים מאוד וכדומה. יהודי אחד שהיה דר שם – מרוב פחדו מפני הגנבים – בכל פעם שהוצרך לצאת מביתו היה מניח במקום מסתור את חפציו היקרים, וכמו כן, בכל פעם כשנבצר ממנו בעצמו לשמור על ביתו, היה מניח שם שומר שישמור על ביתו.
פעם אחת אירע שהיהודי מיהר מאוד לאיזה מקום, היה לו איזו פגישה חשובה עד מאוד – ובמקרה היה לו אז בביתו סכום עצום של ארבעים אלף דולר – אלא שמרוב שנחפז ללכת ונתיירא גם פן יאחר לשם, לא הטמין את הכסף במקום מסתור, והניחם כך על השולחן, וגם חרג אז ממנהגו, והלך מביתו בלי כל גינוני השמירה שנהג כל פעם, ובלי להניח שומר שישמור על ביתו.
כשחזר לביתו, הבחין לחרדתו הרבה, שחלונות ביתו נופצו ונשברו, והבין שהגנבים ניצלו את חפזונו – שכן בדיוק באותו יום לא העמיד שומר על ביתו – והללו פרצו לביתו פנימה ועשו בו כשלהם. לפתע נזכר שהשאיר סכום עצום על השולחן ללא שמירה, מיד נתקף בפחד נורא, והגיע לכדי חלשות, וכמעט היו צריכים לקרוא לאנשי ההצלה.
כשחזר קצת לאיתנו, נכנס האדם לביתו, והמחזה שנגלה לעיניו היה מחריד מאוד. כל ביתו היה הפוך, וכל כמה דקות הבחין שחסרים לו דברים, פה היה חסר ושם היה חסר וכו'. לפתע נפל מבטו על השולחן – והוא ראה שהמעטפה עדיין נמצאת על השולחן בדיוק במקום שהניחה שם – הוא ניגש יותר קרוב לשולחן, והיה בטוח שימצא את המעטפה ריקה מהכסף.
הוא פתח את המעטפה בזהירות, ולא האמין למה שעיניו רואות!! הוא מצא שם את ארבעים אלף הדולרים בשלימותם! כאילו יד נעלמה הכתה בהם בסנוורים – הם פשוט לא הבחינו בכלום! הוא התחיל לרקוד מרוב שמחה, ושכח לגמרי שהיתה גניבה בביתו! הוא קרא לקרוביו ואוהביו, וערך להם סעודת הודאה.
רבותי! עכשיו ננסה לתאר לעצמנו מה היה קורה, אם הוא לא היה משאיר שם בביתו על השולחן את ארבעים אלף הדולרים, והוא היה חוזר ומוצא את ביתו הפוך מהחל ועד כלה – הרי היום ההוא היה נהפך אצלו לתשעה באב! היום ההוא היה נחרט במוחו ולבו כיום רע – יום שחרב עליו עולמו – כל מי שהיה נמצא בקרבתו באותה יום בתוך ד' אמותיו – היה נידון על ידו ברותחין…
אבל לפליאתנו, הוא היה בשמחה! הוא לא חשב לרגע מכל הדברים הקטנים שהגנבים ברשעותם – כי רבה – לקחו מביתו, ולא חשב ממה שחסר לו, ולא חשב על החלונות שהוא צריך לתקן! הוא שמח במעטפה שמצא כמוצא שלל רב, והיה עסוק בשמחתו עד שלא שם כמעט לב מאז ואילך, לשאר הדברים שניזוק בהם.
●●●
היה ילד שעמד בתחנת אוטובוס ובכה – ניגש אליו יהודי אחד ושאלו על סיבת בכיו, אמר לו הילד, שהוא צריך לנסוע לאיזה מקום, אך אין לו כסף לצורך הנסיעה. ריחם עליו אותו יהודי, ואמר לו שיעלה עמו על האוטובוס והוא ישלם בשבילו גם כן.
כעבור זמן קצר הגיע האוטובוס, ושניהם עלו עליו. היהודי עמד במוצא פיו ושילם לילד גם כן. לפתע הבחין היהודי שהילד עדיין בוכה, ניגש אליו היהודי ושאלו: "איני מבין, הרי אתה כבר נמצא על האוטובוס ונוסע למחוז חפצך, למה אתה ממשיך לבכות?". ענה לו הילד: "לפי ששמתי לב, שכל הנוסעים מקבלים עודף מהנהג ואילו אני לא קיבלתי כלום"…
אמר לו היהודי: "אוי! איזה סכל הנך! – כל האנשים שמקבלים כסף שילמו לנהג מכיסם, ולכן הם מקבלים את העודף, אבל אתה – הרי קיבלת את כל הנסיעה במתנה, לא הוצאת כלום מכיסך – האם אתה רוצה גם עודף?!"…
ועכשיו נחשבה נא ונתבונן, אם איננו דומים לאותו ילד. שהרי כשנתבונן נראה שיש לנו כל טוב! הקב"ה נותן לנו חיים – קמנו בבוקר – הקב"ה החזיר לנו את הנשמה, יש לנו בריאות, פרנסה, נחת – ואם משהו לא הולך בדיוק כמו שחשבנו, או החלטנו שרק אם יהיה באופן ההוא אז יהיה לנו טוב – אז מתחילים להתאונן ויש לנו טענות… ר' איד! – כל מה שיש לך – זה מתנה מהקב"ה – כמו שדוד המלך אומר בתהלים (פ"ט, ג'): "עולם חסד יבנה!" – כל מה שיש לך זה רק מחסדי ה', הוא לא חייב לך כלום, הכל מתנת חינם, האם אתה רוצה גם עודף?…
והנה, עד עתה דיברנו על אחד שמסתכל על מה שיש לו ולא על מה שאין לו – אבל מעלה יותר גדולה מזה, הוא שהיהודי יסתכל על הכל בשתי עיניו – וידע שלא חסר לו באמת כלום! הוא לא יסתכל על משהו 'רע' חלילה, אלא יסתכל על הכל בשתי עיניו ויראה שהכל זה 'טוב' – כל מה שקורה לו הכל רק טוב! הקב"ה אינו עושה רע חלילה! "מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג', ל"ח).
צדיקים אמרו: "הראנו ה' חסדך" (תהלים פ"ה, ח'), דהיינו, יודע אני שכל מה שאתה עושה זה רק טוב, אבל – מבקש אני ממך ה', "הראנו ה' חסדך" – אני רוצה לראות בעיני ממש את הטוב ההוא – לא רק לדעת ולהאמין בלב…
אנו רואים שכשהאדם חלילה בעת צרה ר"ל, מה הוא עושה? הוא אומר תהלים. ולכאורה, 'תהלים' – הלא הוא מלשון 'תהילה' – שבח והודיה, לכאורה, אם אומרים את התהילים בעת צרה, היה מן הראוי לקרוא לספר זה בשם 'ספר בקשות', הלא הזמן לומר 'תהלים', הוא כשרואים את הישועה, שאז יאמרו תהלים וישבחו ויהללו להקב"ה על כך.
אלא רואים מזה, שאפילו כשנמצאים ר"ל בעת צרה, גם צריכים לומר 'תהלים' – גם אז צריכים להלל ולהודות להקב"ה על כל שעושה לנו – ואפילו על זה שיש לנו עכשיו גם כן…
(מתוך 'נועם שיח' פרשת בלק תשע"ג)