חזו חזו בני חביבי…
הגה"ק ה'מגלה עמוקות' זי"ע שימש ברבנות העיר קראקא, ביום אחד הודיע לז' טובי העיר שהוא עוקר את דירתו לעיר אחרת מטעם הכמוס עמו, ותיהום כל העיר, על מה ולמה יטשנו רבינו הגדול . כל הפצרות בני העיר פרנסיה וחכמיה שלא יטוש את קהל עדתו – העלו חרס בידם, וקבע להם זמן שביום פלוני יעזוב את העיר, בלית ברירה הכינו בני הקהילה סעודת פרידה גדולה כדי להיפרד מרבם האהוב, אך ביום האחרון הודיע המגלה עמוקות שהוא חוזר בו ויישאר לשבת על כסאו כמקדמת דנא.
שאלוהו בני העיר ילמדנו רבינו מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, והלא הייתה דעתו נחושה לעזוב את העיר, נענה ה'מגלה עמוקות' ואמר, את הטעם שהיה עמדי מתחילה לעזוב את הרבנות לא אגלה, אך הטעם שחזרתי בי אגלה לכם – מפני דין תורה שהופיע אצלי ביום אתמול, ב'דין תורה' זה ראיתי את תמימות דרכם של תושבי העיר קראקא, וזה אשר שינה את טעמי ודעתי להסכים להישאר לגור עמהם, ומעשה שהיה כך היה.
עני ועשיר באו לדין, טענת העשיר הייתה שלפני כמה חודשים הילך בשוק, ופגע בעני בן טובים העומד כשאר הרוכלים ומוכר מיני מאפה לפרנסתו, נזדעזע העשיר למראה עיניו בידעו שעני זה הנו תלמיד חכם מופלג ועובד ה', ואין זה לפי כבודו לעמוד כך בשוק, על כן פנה לעני, ועשה עמו 'הסכם' -שהוא יעזוב את 'פרנסתו' זאת, ויפנה לשבת על התורה ועל העבודה, ובעד זאת יפרנסנו העשיר בעין יפה, וכך יעלה בידו להגות בתורה מתוך הרחבת הדעת ללא טרדת הפרנסה, והנה, היום הלכתי בשוק ולנגד עיני נגלה אברך זה עומד שוב 'באותו מקום ובאותו זמן' מוכר לחמים ומיני מאפה כמקדמת דנא, נגשתי אליו ושאלתיו לפשר הדבר, השיב העני שגמר בדעתו לבטל את ההסכם, ומעתה ישוב למכור ולא יקח קצבתו מהעשיר, לעומתו טען העשיר שא"א להפר הדברים שלא בהסכמת שני הצדדים, ואינו מוכן בשום אופן לבטל העסק, והרי הוא תובע אותו שיחזור לבית המדרש.
שאל המגלה עמוקות את העני התלמיד חכם מה תענה על כך, השיב העני הנתבע, הנה מלפנים כאשר הייתי אופה את הלחמים בכדי למכרן היינו אני ובני ביתי מקושרים אל הקב"ה ותלויים בו, שבקומנו לפנות בוקר – היו עינינו מייחלות בתפילה להשי"ת, בעת טחינת החיטים ולישת הבצק היינו מתפללים שיהא הקמח נקי והעיסה תתפח כראוי, לאחר מכן היינו מתפללים אל ה' שיזמין לנו עצים יבשים להסיק התנור כראוי, שהרי עצים לחים מעלים עשן ואין האש בוערת בהם כראוי. ולאחר הסקת התנור הייתה התפילה שיאפה הלחם כדבעי, ועל כולנה עדיין הוצרכנו לרחמי שמים שיבואו קונים ויקנו את הלחם ומיני המאפה… אך מאותו היום שבא העשיר עם ה'הסכם' בידו אבדנו הרגשה זאת… שהרי שכרינו בטוח הוא, בשום אופן לא אסכים ל'חיים' כאלו, טוב לי לשוב אל מקומי הראשון למכור מיני מאפה בשוק, ולהיות תלוי בה'. כשמוע ה'מגלה עמוקות' 'דין תורה' כזה שינה את דעתו מלעזוב את העיר, כי בין אנשים כאלו ברצונו לדור.
(באר הפרשה בהר)