"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב)
מה היתה מעלתן הגדולה של אותן נשים?
כולנו מכירים את מאמר חז"ל התולה את סיבת גאולת עם ישראל ממצרים בכך שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם. אולם כשחז"ל באים לשבח את צדקותן של נשות ישראל במצרים, הם לא מציינים ענין זה, אלא מתארים את מסירות נפשן של הנשים הצדקניות שעמדו בגבורה כנגד גזירת פרעה, והיו יולדות בתנאים שמעל דרך הטבע.
נשות ישראל ידעו שהמצרים הגו רעיון כיצד לחסל את עם ישראל על ידי מיעוט הילודה. כנגד זה הן הקימו וקיימו את הבית היהודי במסירות נפש מיוחדת במינה.
"חכמת נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א). האשה בחכמתה מעמידה את הבית, ובגבורת רוח מקיימת את שלום הבית ואחראית לשלמותו.
בספר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל מסופר על בני זוג שהתגוררו בשכנותו של רבי אריה. הם היו עשירים וירדו מנכסיהם. עולמם חרב עליהם, ואורח חייהם השתנה לבלי הכר. מרוב בושה והשפלה, הם הסתגרו בביתם, ונתקו את הקשר עם סביבתם. כדי להשתכר למחיתו, נאלץ הבעל לעבוד כשכיר במשרה פשוטה.
אנשי השכונה שמו לב לתופעה מוזרה ומחשידה: בכל יום, בשעה קבועה אחר הצהרים, היתה האשה יוצאת מן הבית כשהיא לבושה בהידור רב, ומקושטת בתכשיטים שעוד נותרו לה. ספרו על כך לרבי אריה לוין. רבי אריה קרא לאשה, כששמעה האשה השיבה: "אספר לרב את כל האמת. הרב יודע שבעלי היה איש עשיר וירד מנכסיו. כיום, הוא נאלץ לצאת בכל בוקר מן הבית, ולעבוד במשרה פשוטה שמכניסה לו משכורת זעומה. בעקבות זאת הוא מרגיש מושפל ורוחו עגומה עליו. ואם לא די בכך, כל הזמן הוא חי בהרגשה כי כבודו ומעמדו ירדו בעיני".
המשיכה האשה: "אני יודעת שאין סיבה שירגיש מושפל כלל. מאת ה' היתה זאת, כך נגזר מן השמים, ואין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, חס וחלילה. כסף אינו העיקר בחיים. ברוך ה' אנו בריאים ושלמים ויכולים לעבוד את ה'. ברוך ה' שהוא יכול לעבוד ולהרוויח את פת לחמנו, וגדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".
ואז גילתה האשה את סודה: "אני יודעת שבעלי זקוק לחיזוק ולעידוד. לכן בכל יום אחר הצהרים, בשעה שבעלי שב מן העבודה, אני מתלבשת בהידור, מתקשטת במיטב התכשיטים שנותרו לי, ויוצאת לרחוב. במקום שאקבל אותו בבית בבגדים פשוטים ובפנים נפולות, אני יוצאת לקראתו ומקבלת אותו בכבוד ובהדר ובסבר פנים יפות. אני מראה לו כמה אני מאושרת שאני אשתו, וכמה אני שלימה עם כל מה שהקב"ה נותן לנו".
כמה גדלות נפש יש כאן! במעשה שלה היא חיזקה את רוחו של בעלה, השיבה את נפשו, וחיזקה את שלום הבית ביניהם.
זו גבורת הרוח של נשות ישראל הצדקניות! עם ישראל היו משועבדים במצרים, עבדו בפרך בחומר ובלבנים. השעבוד היה קשה מנשוא. אך לא פחות מהשעבוד הגשמי, קשה היה שברון הרוח שלהם. אולם כשהבעלים ידעו שבבית מחכות להן נשותיהם הכשרות, והן עומדות בגבורה, ואינן נכנעות לגזירת פרעה – הדבר עודד את רוחם, ונסך בהם כח ואומץ לעמוד בכל הניסיונות הקשים שהיו להם במצרים.
אומרים חז"ל (בראשית רבה לט, ג): "'אחות לנו קטנה' – זה אברהם, שאיחה את כל באי העולם".
נמרוד מלך על כל האנושות, כוחו היה עצום ורב, כל המשאבים שבעולם היו לרשותו. לעומת זאת, אברהם היה ילד קטן, חסר כל כח והשפעה. נמרוד ידע את קונו והתכוון למרוד בו. הוא טמטם את כל העולם בהבלים של כפירה בבורא עולם.
ואז הילד הקטן הזה, אברהם, יצא לרחוב וזעק: "יש אדון לעולם, יש מנהיג לבירה". עם הצעקה שלו הוא אחה את הקרעים שנמרוד יצר.
כיום יש לילדים שלנו את כל התנאים לגדול בדרך התורה והמצוות. רובם ככולם גרים באזורים חרדיים, אין להם מה לחפש באזורים החילוניים. כשאנחנו היינו ילדים, בתקופה שאחרי השואה לפני קום המדינה, הניסיונות היו גדולים. גדלנו בתל אביב, שבה היתה קהילה חרדית גדולה. באותם ימים, ילד בתל אביב שהיה הולך ברחוב בלבוש חרדי, היה נתקל במבטים לא נעימים מצד התושבים החילונים. ילד שהיה הולך ברחוב בגאון עם ציציות בחוץ, היה גורם במעשהו לאחוי הקרעים שיצרו ראשי הישוב והשלטון הכפרנים רודפי הדת.
מהיכן היה בילד הקטן את הכח הזה? מאחורי ילד כזה עמדה אמא יהודייה, שילדה וגידלה אותו במסירות נפש, והטביעה בו אמונה ויראת שמים.
כך היה במצרים. האימהות ידעו היטב על מה נטושה המערכה. הן ידעו שיש כח שמנסה לנתק את עם ישראל מבורא עולם, ולשם כך הוא משתמש בכל השיטות והתחבולות המתוחכמות ביותר.
בגלות מצרים לא היה מחסור באוכל, בעבודה. לא זו היתה המטרה של המצרים. הם רצו להשיג יעד אחר – להשתלט על הרוח של עם ישראל, לשלוט במוח שלהם, לשלוט על התודעה, לא לאפשר ליהודי לחשוב מעצמו, להכתיב לו את אורח החיים.
אך בני ישראל שמרו על עצמם, שמרו על זהותם ועל תודעתם. איך? על ידי שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם.
ומאחורי הכל עמדו נשות ישראל הצדקניות. הן היו הרוח החיה, המנוע שהפעיל את כל המערכת.
(מתוך הספר 'אריה שאג' | פורים / פסח )