הרב ישראל ליוש
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים… וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא י"ד, ד')
רש"י מבאר, שהמצורע נצטווה לקחת לטהרתו שתי ציפורים חיות, כיון שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, וגם הציפורים מפטפטות תמיד בצפצוף קול. עץ ארז, שהוא גבוה ויפה מכל האילנות, רומז על גאווה, ולפי שהנגעים באים על גסות הרוח, לכן מביאו המצורע לטהרתו.
יש לומר, שלשון הרע וגסות הרוח, אינם שני עניינים נפרדים שאינם קשורים אחד לשני, אלא אדרבה, האחד גורם לשני, כי מי שנפשו גבוהה ורוחו גסה, יתיר לעצמו לזלזל בזולתו ולספר עליו לשון הרע. ולכן התיקון על דיבור לשון הרע, צריך להיות יחד עם השפלת הגאווה וגסות הרוח.
פנינה נאה בעניין זה, נלמד מתוך דברי ה'כלי יקר': הרי ישנם שני סוגי דיבורים, האחד אסור, והוא לשון הרע ורכילות, ואילו השני מותר ומצווה, והוא דברי תורה. שתי הציפורים הבאות על פטפוטי דברים, רומזות על שני סוגי הדיבורים: הציפור השחוטה רומזת על הדיבור האסור, שאותו צריך לשחוט, ואילו הציפור החיה רומזת על הדיבור המותר שאותו צריך להחיות, אלא שמצרפים אליו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, כי הם מורים על הכנעה ושפלות, וזה בא ללמדנו שאף כשאנו מחיים את הציפור הזו ולומדים תורה, אל לנו להתנשא ולהתגאות, כי התורה אינה מתקיימת אלא במי שנפשו שפלה, ו"תועבת ה' כל גבה לב".
●●●
לפנינו שני סיפורים. האחד יעסוק בצפור השחוטה, בענין לשון הרע. והשני יעסוק בצפור החיה ועץ הארז, עדינות הרוח שהפגינו ענקי התורה זה לזה:
ארע פעם ששליח החפץ חיים למכירת ספריו, מעל בשליחותו ולקח לעצמו חלק מכספי המכירות. כאשר נתגלו מעשיו לחפץ חיים, לא אמר לו מילה, אך הפסיק לשלוח אותו למכור את ספריו. הלה לא הסתפק בכך, והמשיך להסתובב בעיירות בתור 'מגיד', וכאשר שאלו אותו מדוע חדל מלמכור את הספרים, השיב שהוא נוכח לדעת שאין בהם אמת…
לא עברה שנה, ואותו משולח לקה בשיתוק הלשו. הבין האיש על מה עשה לו ה' ככה, ושלח את אשתו אל החפץ חיים לבקש ממנו מחילה בשמו. החפץ חיים בירך את החולה ברפואה שלמה, ולמרות מצבו הכספי הדחוק באותה עת, העניק לאשתו עשרים וחמישה רובל לצורך ריפויו.
●●●
שני גאוני הדור שרי התורה, הגאון רבי עקביא אייגר זצ"ל והגאון רבי יעקב מליסא זצ"ל בעל ה'נתיבות המשפט', שבתו בשבת אחת באותה עיירה. והנה כיבדו את הרע"א לעלות לתורה ל'שלישי', עליה מכובדת ביותר, אך מיד כשקראו את שמו, התעלף…
בהלה גדולה התחוללה בבית המדרש. היו שקראו תהילים והתפללו לרפואתו, והיו שהחלו בניסיונות להעירו, שפכו עליו מים ועשו פעולות הצלה למיניהן, אך דבר לא הועיל. הרע"א שקוע בעלפון ואינו מתעורר.
כעבור דקות ארוכות של ניסיונות שדמו לנצח, נגש אליו בעל ה'נתיבות המשפט', לחש באזנו דבר מה, והנה נס ופלא: רבי עקיבא אייגר התעורר מהעילפון העמוק, ניגש אל בימת הקריאה ועלה לתורה כאילו כלום לא ארע.
הקהל הקדוש התפעל מקדושתו של ה'נתיבות' וכולם לחששו אודות הלחש המיוחד, שלחש הנ'תיבות' באזנו, ובזכותו הצליח להעיר את הרע"א מעלפונו. אך לאחר התפילה ביטל ה'נתיבות' את דבריהם והסביר את פשר הנס: "לא בעל מופת אני, ולא לחשת באזנו כל 'לחש', אלא הבנתי שרבי עקיבא אייגר התעלף מרוב צער ועגמת נפש, על שכיבדו אותו בעליה חשובה, ולא כיבדו אותי בעליה זו. לכן לחשתי באזנו שהסיבה שעשו כן היא רק משום שהוא רבה של 'פוזנא' העיר הגדולה, ואילו אני רבה של 'ליסא' שהיא עיר קטנה יותר, וכאשר הבין רבי עקיבא אייגר שלא הוא סיבת הכבוד אלא עירו, נחה דעתו והתעורר מעלפונו"…