יעקב א. לוסטיגמן
נריה היה אחד התלמידים החזקים בבית הספר התורני בו למד, באחת מערי הפריפריה. בשיעורים הוא תמיד ידע לענות על כל השאלות, במבחנים הוא תמיד קיבל ציונים טובים, אבל ההסתכלות שלו על עולם הישיבות החרדי היתה מזלזלת ואפילו מתנשאת.
כשהגענו לבית הספר שלו, במסגרת 'פרויקט טורונטו', הבנו שיש לנו כאן אגוז קשה לפיצוח.
היעד שלנו הוא לצרף את התלמידים בוגרי החינוך התורני לישיבות הקדושות. אחרת הם נופלים למוסדות של החינוך הכללי, וכל ההשקעה של החינוך בבית הספר יורדת לטמיון.
עם נריה עצמו כמעט לא היה שייך לדבר על הצטרפות לישיבה. הוא ממש זלזל בלובשי השחורים, בבעלי הזקנים. לא יכולת לדבר אתו אפילו על הרעיון של ישיבה.
הבעיה היותר גדולה היתה, שהוא השרה בכתה אווירה כזאת, והרבה מהילדים האחרים לא רצו ללכת לישיבות, כי הם ספגו את הארס שהוא הפיץ כנגד עולם התורה.
כשמדובר בילד שבלימודים הוא חלש, אתה יכול להתמודד עם זה. שאר הילדים הרי לא רוצים להידמות אליו, ומבינים שהוא קורץ מחומר אחר. הוא מתאים להיות נהג משאית, ובאמת אין לו מה לחפש בישיבה.
אבל במקרה הזה, שעליו אני מדבר, הילד היה חזק בלימודים. אחד הטובים בכתה, אם לא הטוב ביותר. הוא זה שתמיד יודע לענות על כל השאלות, זה שתמיד מקבל ציונים מושלמים במבחנים, ואם הוא מדבר על הישיבות הקדושות בצורה כזאת מזלזלת, הקושי לשכנע את האחרים להיכנס לישיבה הוא אדיר.
חשבתי מה לעשות אתו. יכולתי לגשת למחנך הכתה ולבקש ממנו שיטפל בשורש פורה ראש ולענה שיש לו בכתה. הבעיה היתה מטופלת מיידית, וייתכן שאפילו היו מרחיקים אותו מבית הספר.
אבל ידעתי שאם אני נוקט בצעד כזה, אני מעיד על חולשה, ומאבד הרבה מאוד נקודות אצל כל הילדים האחרים, ובוודאי שאצל נריה עצמו.
החלטתי להתמודד אתו, למרות כל הקושי. שיחקתי אתו לפי הכללים שלו. כשהוא היה מתיז בזלזול שהוא לא חושב ללמוד בישיבה, הייתי מתייחס אליו ברצינות ובאהדה. אמרתי לו "בוא, נסדר לך ישיבה". הבטחתי לו שבחור כמוהו יכול להגיע רחוק מאוד אם ישכיל להיכנס לישיבה.
וכך עברו חודשים ארוכים. אני מדבר ומשקיע, והוא בא והורס. הניסיון שלי היה גדול מאוד, אבל הבלגתי ונתתי לו את כל הכבוד שבעולם. הוא הרס ואני בניתי, אני בניתי והוא הרס.
לקראת סוף השנה הצלחנו ב"ה לייצב את המצב, ובאמת כל הילדים החזקים בלימוד וגם רבים אחרים נרשמו והתקבלו לישיבות המתאימות להם, כל אחד לפי הרמה שלו.
ואז הגיע החופש הגדול.
שבוע אחרי תחילת החופש אני מקבל טלפון. על הקו… נריה. הוא שואל אותי אם יוצא לי להגיע לאזור.
הגעתי במיוחד בשבילו.
הוא משפיל מבט ומבקש ממנו שאסייע לו למצוא ישיבה.
זה כבר לא פשוט למצוא ישיבה אחרי שההרשמה נסגרה ומלאכת השיבוץ הסתיימה, אבל עשינו מאמץ גדול וב"ה הצלחנו למצוא לו ישיבה שתהלום את כישוריו ואת הרקע ממנו בא. באותה ישיבה התקבלו גם שני ילדים נוספים מהכתה שלו, ושמחתי מאוד שהוא יהיה עם חברים, כך יהיה לו קל יותר.
חצי שנה לאחר מכן, התגלעו קשיים. שני החברים האחרים שלמדו אתו לא הצליחו להסתדר עם חיי הפנימיה. הם רצו לעבור לישיבה קרובה לבית, ולאחר מאמצים מרובים הצלחנו לשבץ אותם בישיבה שתהיה קרובה לבית.
חששתי מאוד מפני עתידו של נריה. שני החברים הטובים שלו עזבו ועברו לישיבה חלשה יותר, ופחדתי שגם הוא ילך בעקבותיהם.
דיברתי אתו על זה והופתעתי לגלות שהמעבר של החברים בכלל לא השפיע עליו: "מה הקשר?", הוא שאל אותי בתימהון, "להם היה קשה. אני מסתדר כאן מצוין. אני לא עובר לשום מקום".
שלוש שנים תמימות שקד הבחור על התורה והעבודה בישיבה. אני הייתי מקפיד לבקר אותו מדי פעם, והוא שאל אותי למה אני טורח: "אני בסדר", הוא אמר לי, "הכל בסדר אתי ב"ה. למה אתה בא לחזק אותי".
הסברתי לו שהוא טועה. לא באתי לחזק אותו. באתי להתחזק ממנו! הוא נתן לי חיזוק אדיר. ממנו למדתי שאסור לוותר על אף אחד, ולפעמים דווקא זה שעושה לך חיים קשים ומפריע לך בעבודת הקירוב מול אחרים, דווקא הוא זה שיצליח יותר מכולם ויתעלה במעלות התורה באופן מעורר קנאה.
הוא הגיע לרמה כזאת מיוחדת, שאחד הר"מים בישיבה שלו שח באוזני שהוא 'שם עליו עין', ושאם הוא ימשיך בדרך הזאת, הוא מקווה לקחת אותו כחתן לבתו ביום מן הימים…
מי היה מאמין. הבחור הזה שבא מבית חלש מאוד, הבחור שכל כך זלזל בעולם התורה ובלובשי השחורים, יהיה כזה בחור טוב עד שר"מ בעל שיעור קומה, תלמיד חכם מופלג ממשפחה חשובה ומיוחסת, ירצה בו כחתן לבתו…