"ואם בפתע ללא איבה" (ל"ה, כ"ב)
לפני מספר שבועות השתתפתי בחגיגת אירוסין של בחור מיוחד ויקר־ערך. בשמחה נכחו תלמידי חכמים וראשי ישיבות, שכמובן נשאו דרשות נלהבות בהן הפליגו בשבח החתן החשוב, במידותיו התרומיות, בהתמדתו וביראתו.
הנואמים תיארו את החתן ככרכא דכולא ביה, ולאוזני השומעים נפרשה דמות מושלמת בכל מידה נכונה. אחר הוסיפו לשבח את האב החשוב, שבכרמו צמח אילן רב פארות זה הראוי לכל תהילה.
ישבתי בסמיכות לאבי הכלה והבחנתי בחוסר רוגע על פניו, הבנתי כי דבר־מה מפריע את שלוותו, ניסיתי להפיס דעתו ולהסב את תשומת לבו לדברי השבח המופלגים הנאמרים על החתן שזכה להכניס לביתו, אך נראה היה שאין הוא שת לבו לדבריי כלל וכלל, והסערה ניכרה היטב על פניו.
לאחר סיום סדרת הדרשות האצתי במחותן היקר שיגלה לי על מה ולמה נסער הוא, ואכן נענה מיד ושפך את מר לבו, כשהוא זועק בלא קול ודמעות ההשפלה זולגות מעיניו: "הלוא ראית ושמעת את הדרשות הנלהבות שנאמרו כאן על החתן היקר, אינני מבין מדוע בכל הדרשות לא הוזכרה מילה אחת בשבח משפחת הכלה! וכי בתי לא גדלה בבית המושתת על תורה ויראת שמים?! האם במחי יד זכתה היא לגדול כלילת המעלות עד שנלקחה אחר כבוד לשמש בעזרו של 'גדול הדור הבא', כפי שכולם תיארו את חתנה כאן?", סיים בכאב עצור.
חשתי כי אירעה פה שפיכות דמים ממש! אך מיד התאוששתי ומאחורי הקלעים דאגתי שמאן דהוא ממשפחת הכלה יקום לשאת דברים אודות חשיבותה של הכלה היקרה ואביה הדגול, שהשכילו להכניס חתן יקר־ערך זה לביתם.
הנואם אכן הפליג במעלותיו של המחותן היקר, אשר ברוחב תבונתו וגודל מעלותיו זיכהו השי"ת לבת מושלמת כלילת המעלות הראויה להיות עזר כנגדו של חתן מפואר ומשובח זה.
לא שיבחת מספיק את משפחתנו
לפני מספר שנים אירע לי, בשגגה, שגרמתי חלישות הדעת ליהודי בעל שמחה. ואמנם בחז"ל מבואר שאסור לאדם לפרסם ברבים את חטאיו האישיים, אך הפוסקים דנים בזה ומסקנתם שאם ישנה תועלת בפרסום המעשה מותר. לכן, בטרם אומר את דבריי אציין שעושה אני זאת על־פי הוראה של אדם גדול שכך פסק לי, ומי ייתן וסיפור הדברים יהיה לי לכפרה.
בליל שבת אחר התפילה ניגש אלי אברך וביקש ממני שהיות ואביו השיא השבוע אחד מילדיו יהיה זה חשוב עבורם אם אבוא לשאת דברים בשמחת ה'שבע ברכות' הנערכת עתה בליל שבת.
אציין כאן שזכרתי את הנהגתו של אבי מורי זצ"ל, שבכל פעם שהלך לשמחה עמד ובירר פרטים אודות שני הצדדים, צד החתן וצד הכלה, כדי שלא תארע תקלה על־ידו שישבח ח"ו צד אחד ואת הצד השני לא ישבח, ולכן אמרתי לאותו אברך כי קשה עלי הדבר ביותר מכיון שלא התכוננתי לכך, אך הוא הפציר בי מאוד והלכתי.
האמת שהכרתי טוב יותר את הצד השני מאשר את הצד של האברך שבא להזמינני לכבוד אביו, ומספר אני זאת משום שהאב כבר נפטר במהלך השנים שחלפו.
בדרכי למקום השמחה חשבתי לעצמי: 'מה אוכל לספר עליהם? הרי אינני מכיר אותם כל־כך כמו שהנני מכיר את הצד השני…', על כן החלטתי לספר על בעל ה'מגלה עמוקות' זצ"ל, שהם מצאצאיו. ואכן סיפרתי שם סיפור מעניין מאוד אודות ה'מגלה עמוקות', והארכתי עוד בכמה רעיונות ועניינים מאותו צדיק, וקישרתי זאת באריכות לבנין בית בישראל הנבנה בסייעתא דשמיא על־פי יסודות אלה של זקנם הגדול, ועוד הוספתי בשבח הצד השני אותו הכרתי באופן אישי.
כך טרחתי לספר ולשבח את כולם לשביעות רצון כל הצדדים. אולם, לצערי התברר לי כי הדבר לא עלה בידי.
ביום שבת קודש סיבב מסובב כל הסיבות שבדרכי לבית המדרש אפגוש את המחותן, אשר אמש הארכתי בדברים בשמחת השבע ברכות שערך. והנה הוא אומר לי: "דע לך, שאמש בסעודת ליל שבת שברת את לבי כחרס הנשבר, עד שבלילה לא יכולתי לישון כי הפרעת את שמחתי".
כמובן ששאלתי אותו מה אירע, ותשובתו הפתיעה אותי עד מאוד: "בשובנו לביתנו עשינו חשבון, אני ובני ביתי, כי אודות הצד השני הארכת הרבה לדבר בשבח משפחתם ועלינו לא מצאת מה לומר מלבד העובדה שאנו מצאצאי בעל ה'מגלה עמוקות'. אמנם זו חשיבות גדולה עבורי שהנני מיוצאי חלציו, אבל האם לא מצאת מה לומר עלי מלבד זאת? דע לך שהנני חולה לב רחמנא ליצלן, ובשובי לביתי כה כאב לי הדבר עד שנאלצתי ליטול כדור נגד התקף לב!".
כמובן שהשבת שלי כבר נשברה לרסיסים, ללא ספק. אבל ביום ראשון הלכתי לשאול בדעת אדם גדול בבני ברק מה לעשות אחר שיצא מכשול כזה תחת ידי, והורה לי שאקבל על עצמי לא לדרוש ברבים למשך שלושה חודשים. ואכן שמרתי על דיבורי, ובמשך תקופה בת שלושה חודשים לא דיברתי בשום שמחה כדי שלא יצא מכשול מתחת ידי אם אזכיר אדם אחד ואת רעהו לא אזכיר.
יהודים יקרים! לא העליתי על דעתי בשום אופן שאפשר שיארע דבר כזה. יכולתי גם להתנצל בפני המחותן ולומר לו שלא רציתי לבוא לשמחת ה'שבע ברכות' כלל, ורק מחמת שבנו הפציר בי כל־כך עשיתי זאת. ועוד, שאמרתי לבן מראש שלא התכוננתי לדבר ולכן אין הקולר תלוי בי. אבל כנראה, משמים רצו לעורר אותי להראות לי את חומרת הדבר, עד־כדי־כך שמחותן נאלץ ליטול כדור נגד התקף לב מחמת שלא הזכרתי די את חשיבותו מלבד את ייחוסו שהינו נכד לבעל ה'מגלה עמוקות', ואודותיו ומשפחתו לא דיברתי מאומה.
ולכן אני מציין עתה ברבים, שהלכתי לאחרונה לשאול בדעת אדם גדול, כפי שהזכרתי לעיל, ושאלתיו האם עקב כך שאדם הלז כבר אינו בהאי עלמא מותר לי לפרסם דבר זה, וענה לי שהיות ויצא תחת ידי מכשול כה גדול שאדם נפגע ממני בעיצומו של יום שבת קודש – ודווקא בשבת כזו שעורך שמחה לצאצאיו – ראוי שאספר סיפור זה ברבים, והחיזוק שיצא משמיעת המעשה יהא לכפרתי על מה שאירע לי בשגגה שלא ברצוני.
[מתוך 'כבודם של ישראל']