יום אחד היה עלי להגיע מראשון לציון לבני ברק, לחופה שנועדה לשעה 7:45, ולאחר מכן, בשעה 9:00, הוזמנתי למסור שיעור בנושא שלום בית.
עמדו לפני שתי אפשרויות: או לנסוע בקו 164, שאמור היה להגיע לתחנה בדקה הקרובה, אבל הוא מגיע רק עד צומת קוקה קולה – או לחכות לקו 317 שנכנס לתוך בני ברק, אבל הוא אמור להגיע לתחנה רק בעוד רבע שעה. החלטתי לנסוע בקו 164.
כשהגענו לתחנה שבמסוף תל השומר, הבחנתי בקו 400 שעומד לפנינו, באותה תחנה, גם הוא לכיוון בני ברק – כך חשבתי. המסוף היה עדיין חדש ולא הייתי בקי באוטובוסים שנוסעים שם. הייתי בטוח שקו 400 הזה הוא לכיוון בני ברק.
נגשתי לנהג האוטובוס וביקשתי שיעשה לי טובה: תמתין לי רבע דקה, אני רוצה לבקש מהנהג של קו 400 שלפנינו שיעלה אותי לבני ברק, ואם יסרב – אני חוזר אליך.
תשובתו היתה: "אין סיכוי שהוא יקח אותך, בתחנה הזאת הוא כבר לא מעלה נוסעים לבני ברק, אבל אני מוכן לחכות".
הודיתי לו ורצתי לקו 400. שאלתי את הנהג: אני יכול בבקשה לנסוע אתך? – "בכבוד, בשמחה. תעלה"… סימנתי לנהג שמאחורה שאני נשאר באוטובוס הזה, והוא הפליג לדרכו.
שאלתי את הנהג: כמה עלי לשלם? – והוא נקב בסכום של נסיעה שלימה מירושלים לבני ברק, למרות שנותרה רק נסיעה קצרה… שום חשד עדיין לא התעורר אצלי. בלבי התרעמתי עליו מאד: מה החוצפה הזאת לגבות מחיר מלא של נסיעה?… אבל, לא היתה לי ברירה, הרי אם ארד ואקח מונית – לא יעלה לי פחות. מה גם שעוד שנים שעלו אחרי שילמו את המחיר המלא, בלא אומר ודברים.
לקח לי בדיוק חצי דקה, בסיבוב בכביש הראשי, להבין שהאוטובוס הזה בעצם נוסע לירושלים, לא לבני ברק…
הרהרתי: למה לא קלטתי את זה קודם? והרי כמה וכמה נורות אדומות היו אמורות להידלק אצלי? אם הנהג הראשון אמר שאין סיכוי – איך השני הסכים כל כך בקלות? בנוסף, למה שנהג יקח מחיר מופרז? ולמה הנוסעים שעלו אחריי שילמו בלי אומר ודברים?
והבנתי: הייתי מרוכז אך ורק בעצמי! לנגד עיני היה רק דבר אחד – אני צריך להגיע לבני ברק! משום כך לא התייחסתי לכל האיתותים והנורות האדומות שמסביבי.
זוהי כוחה של נגיעה אישית. אדם לא יכול לראות את האמת מחמתה!
לכל הפחות כן הרווחתי דבר אחד: במחלף לוד רמלה ירדתי ושמתי פניי חזרה לבני ברק. לחופה כבר לא הגעתי, אבל לשיעור הגעתי, והיה לי שיעור מן המוכן! סיפרתי להם את כל הקורות אותי, ואמרתי שזהו היסוד הגדול ל'שלום בית'.
הבעיה הגדולה בשלום בית מתחילה בכך שכל אחד – מכח הנגיעות האישיות שלו – סבור שהוא הצודק. הוא מרוכז בעצמו ולא מחפש את האמת. אם כל צד היה מסוגל לראות את האמת, ולהבין גם את הצד השני – שלום הבית היה פורח ומשגשג.
אדם צריך לשים על עצמו 'שופטים ושוטרים' כדי לשפוט משפט אמת. והדרך להצליח בכך היא על ידי לימוד התורה הקדושה, שמחנכת ומאמנת אותנו לחתור להגיע לאמת הצרופה, בלי לוותר על קוצו של יו"ד.
(מתוך 'אריה שאג')