בתקופת הקומוניסטים, בימי הזעם והאימה, ישבה קבוצת בחורים באחת הישיבות המחתרתיות עם רבם הרה"ח רבי יחזקאל פייגין הי"ד. הוא עוררם בשיחה נוקבת על מצבם הרוחני שאינו כדבעי, הדברים חלחלו אל לבם פנימה ועוררו פרצי בכי. כמה דקות אחר כך, נשמעה צפירה חרישית שהייתה קוד מוסכם על כך שבלשים מתקרבים לאזור. החבורה שהייתה מורגלת באירועים כאלה, נעלמה תוך שניות מספר.
כשהתאספו שוב, עוררם רבם: "כאשר דיברתי אתכם על רוחניות, פרצתם בבכי. אך כאשר התהוותה סכנה גשמית, שמתי לב שאף אחד לא בכה… כל אחד עשה בדיוק מה שצריך כדי להינצל מהסכנה… כנראה שזו השיטה של היצר הרע: הוא נהנה לראותנו בוכים ופחות אוהב לראותנו עושים!!… ידידי", סיכם הרב: "מחובתנו להפשיל שרוולים ולעשות בפועל את אשר נצרך לעשות!".
במוצאי שבת האחרונה התכנסנו לבקשת ה'סליחות'. מובן לכל שפיוטי הסליחות המרגשים אינם מטרה בפני עצמם, אלא הם אמצעים כדי לעוררנו לעיקר קיום מצוות התשובה. שומה עלינו לגעת ביסודות התשובה.
תהליך התשובה כולל בתוכו ארבעה שלבים: וידוי, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד. נחלקו הראשונים מהו סדר התשובה, מהיכן מתחילים? הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ב) פוסק: "ומה היא התשובה? – שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר". משמע שהסדר הוא קודם עזיבת החטא ואח"כ החרטה והווידוי. ואילו רבינו יונה ועוד חולקים וסוברים שהסדר הוא קודם חרטה ורק אחריה עזיבת החטא וכו'.
יש להתבונן, מדוע נקט הרמב"ם שהתהליך הראשוני מתחיל דווקא בעזיבת החטא, ולא בהתעוררות של רגשי החרטה מהקלקולים שנוצרו בעקבות החטאים?!
ננסה להסביר זאת במשל לאבא, שהזניח את הלימוד עם ילדיו בשבת. המלמדים שלחו את הערותיהם בעניין, הילדים התחננו לאב שימלא את תפקידו כאבא, אך הוא התקשה לקום משנת השבת המתוקה… והנה החליט האב לעשות לזה סוף, השבת הוא יקום מוקדם ויהי מה! סיכם עם הילדים שיעירו אותו בשעה הנקובה, והוא יצעד עמם אל בית הכנסת לשעה הקבועה של "אנחנו וצאצאינו".
והנה בשעה היעודה הילדים מנסים להעיר את האב אך אין עונה… משלא נענו, ניסו בשיטות 'מגוונות' כפי שילדים יודעים… לבסוף קם האב כשעצביו מתוחים ואמר לילדים: "לכו לבית הכנסת, אני תיכף מגיע"… לילדים היה ספק בכך, האם האבא יקיים את הבטחתו, אך הם הלכו עם הספרים לביה"כ, שם ישבו והמתינו לאב אך לשווא. וכשסוף סוף הוא התעורר ואץ רץ לבית הכנסת, הגיע דקותיים לפני סיום השעה ו… רואה את בית הכנסת מלא בהורים הלומדים בשמחה עם ילדיהם, ואי שם בספסל צדדי יושבים שלושת ילדיו, שניים מהם ישנים שינה עמוקה… מעשה אבות סימן לבנים… ואילו השלישי, הגדול שבהם, יושב בוהה ועצוב. החזן דפק על הבימה כסימן לסיום ולתפילת מנחה. מה גדולה וצורבת הייתה הבושה שחש מעצמו ומילדיו.
לשיטת רבינו יונה, עיקר בקשת הסליחה היא להתבונן כמה כאב הוא גרם לילדיו, ואילו הרמב"ם סובר להיפך: תבכה אחר כך, מה שחשוב עכשיו, זו ההחלטה לשנות את הסדרים כדי להיות אבא טוב יותר. לשיטתו התשובה האמיתית היא לבוא הביתה עם החלטה ברורה מה בכוונתו לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.
יתכן לומר שהרמב"ם לשיטתו נקט, שעזיבת החטא כוללת בתוכה גם קבלה לעתיד, וזה העיקר. ומדוע? מבארים המפרשים, ראשית: היהדות מבוססת על מבט קדימה. החיים היהודיים מבוססים על הגישה שהאדם נועד לעשות ולתקן את עולמו, ולכן המצווה המוטלת עלינו, היא לעשות מכאן ואילך מה שצריך. ההתעסקות עם האתמול נועדה לשפר את המחר! היעד הוא לצעוד לדרך חדשה. להדביק את הפער והריחוק מהשי"ת שנוצר בעקבות החטאים. זהו היעד ואין בלתו. החרטה והווידוי הם האמצעים להגיע לכך. אך העיקר הוא לשוב להיכן שהיינו קודם החטא.
שנית, יש משהו מסוכן בבכי. הוא עלול להיות תחליף לעשייה. בכי אמיתי מטהר את הנפש – אבל הוא עלול גם להרגיע. כאומר: בכיתי, כואב לי, ואני בסדר. אבל רגע, מה בכוונתי לעשות מחר כדי שהדברים יהיו שונים? אהה… שום דבר… כבר הבעתי חרטה. ולכן הדבר החשוב הוא להביט לעצמי בעיניים ולהרהר ביושר ובכנות: כיצד אני מתכוון לעשות משהו אחרת כדי לפתור הבעיה.
מקור לדברים ניתן למצוא בדברי הספורנו. לאחר המעשה שהתרחש עם קין, וכאבו שהקב"ה לא שעה אל מנוחתו, פנה אליו הקב"ה: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך". מבאר הספורנו: "כי כשיש לקלקול איזו תקנה, אין ראוי להצטער על מה שעבר, אבל ראוי להשתדל להשיג תיקון לעתיד".
אם כן מדוע צריך את עניין החרטה והווידוי? אם כל הרעיון הוא להתקדם ולתקן את דרכו של החוטא, מדוע שלא נסתפק בעזיבת החטא וקבלה לעתיד?
התשובה היא, שהחרטה והווידוי יש בכוחם לתת את הערובה לשינוי העתידי. כלומר הקבלה לעתיד יונקת את כוחה מהחרטה והווידוי. כי כל עוד האדם אינו חש את עומק הקלקול, יש חשש גדול שהוא ישוב אליו שוב. החרטה והווידוי בכוחם לכבס את הכתם שנוצר בעקבות החטא. כאשר האדם יפנים את גודל הנזק ועוצמתו, אזי יש סיכוי מסויים, שכאשר יצרו יעוררו לחטא, יציפו את מוחו הזיכרונות מהכשל הקודם.
למדונו חז"ל שכל העצות המגוונות של סדר דרכי התשובה, אין בכוחן להתמודד עם פיתויי היצר, ולשם כך צריך את הסיוע הגדול משמים לצלוח אותו. מחד על האדם לעשות את שלו בדרך הטבע, ומאידך להתפלל בתחנונים שיסיעוהו מן השמים. את זאת נבקש בסליחות: "השיבנו ד' אליך – ונשובה". אנו זקוקים ל"השיבנו" ורק אז נזכה ל – "ונשובה".
(מתוך: 'ערכי נצח' – הרב דוד ברוורמן
יתד נאמן יום ה' י"ט אלול תשע"ח)