היום נעסוק בנושא: 'סמיכת גאולה לתפילה'
יום חמישי ה כסלו תשעו
מהו הדבר היחיד שמותר להפסיק עבורו בין גאולה לתפילה?
חכמינו ז"ל תיקנו 'לסמוך גאולה לתפילה', דהיינו את ברכת 'גאל ישראל' לתפילת העמידה; ולפיכך אסור להפסיק בין המילים "גאל ישראל" למילים "ה' שפתי תפתח" אף בשהייה מועטת של יותר מ'תוך־כדי־דיבור' (הזמן הנדרש לאמירת 3-4 מילים), מלבד לצורך הנחת תפילין, במקרה שלא התאפשר להניחן עד לאותה שעה, וזאת משום ששלימות קבלת עול מלכות שמים היא בקריאת־שמע ותפילת העמידה עם תפילין. אכן, אם חושש שיחלוף זמן תפילה עד להנחת התפילין, אסור להפסיק אף לצורך הנחת התפילין. [סעיף ח וס"ק לח ו־מ; ביאורים ומוספים דרשו, 31 ו־36]
כל העצות בנוגע לעניית 'אמן' על ברכת 'גאל ישראל'
כאמור, חובה 'לסמוך גאולה לתפילה', ולדעת השולחן־ערוך - אסור אף לענות אמן על ברכת 'גאל ישראל', אולם לדעת הרמ"א - במקרה שהשתהה מעט לאחר שסיים בעצמו ברכת 'גאל ישראל', ושמע את סיום הברכה מהחזן או מאחֵר - עליו לענות 'אמן', ולפיכך רצוי שהחזן וכל הציבור יסיימו את הברכה יחד, כיון שבאופן זה שמסיים בעצמו ברכה זו אינו מתחייב בעניית אמן עליה, ולחילופין - יש להתחיל "ה' שפתחי תפתח" מעט לפני שהחזן מסיים את הברכה; ובמקומות רבים נוהגים לסיים 'גאל ישראל' בלחש כדי למנוע את הצורך בעניית אמן, ונחלקו הפוסקים אם ראוי לנהוג כן. [סעיף ז וס"ק לה-לו; ביאורים ומוספים דרשו, 29]
מהי סיבת הנוסח השונה בברכות 'גאל ישראל' ו'גואל ישראל'?
סיום ברכת הגאולה בברכות קריאת־שמע הוא: "גָּאַל ישראל", בלשון עבר, משום שהוא נסוב על גאולת ישראל ממצרים, המהווה חלק נכבד מתוכנה של הברכה; ואילו בתפילת העמידה סיום הברכה הוא "גּוֹאֵל ישראל", בלשון הווה המשמשת בלשון הקודש גם כלשון עתיד, והוא נסוב על הגאולה העתידה. ואם טעה בברכות קריאת־שמע ואמר "גואל ישראל" - יצא ידי חובתו, משום שלשון הווה משמשת גם בלשון עבר; אולם, אם טעה בתפילת העמידה ואמר "גאל ישראל" יתכן שלא יצא ידי חובתו, כיון שלשון עבר אינה יכולה לשמש בלשון עתיד. [ס"ק לג; ביאורים ומוספים דרשו, 27, עם הרחבת המקור המובא שם]