מעשה:
אחד מבכירי ישיבת מיר, 'עלטערער' חשוב, נאלץ לנסוע לוורשה לפרק זמן. ארז מעט מחפציו במזוודה קטנה והכין את עצמו לנסיעה.
אבל לפני שיוצאים מהישיבה, הלוא צריכים להיפרד מהמשגיח לקבל ממנו 'צאתכם לשלום'…
חדרו של המשגיח, מרן הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצוק"ל, היה למעלה. החל הבחור לטפס, אך כבר במדרגה הראשונה נעצר והחל לדבר לעצמו. 'מה אומר למשגיח, שמפני סיבות אלו ואלו מוכרח אני לנסוע לוורשה?…'
טיפס כמה מדרגות נוספות, ושוב נעצר. 'אז אומר למשגיח שאלו ואלו הסיבות…'
וכך המשיך, עלה ועצר עלה ועצר כמה פעמים.
כאשר סוף-סוף כבר הגיע לדלת חדרו של המשגיח, הסתובב וירד את המדרגות לכיוון חדרו, שם פירק את המזוודה וחזר לסטנדר.
מה קרה פה?
כל עוד נמלך הבחור והתייעץ רק עם עצמו, היה משוכנע שהוא מוכרח לנסוע. אך ברגע ששיתף בהתייעצות את דמותו של מרן המשגיח, למרות שעדיין לא דיבר עמו מילה, השתנתה מסקנתו בשלוש מאות שישים מעלות.
למעשה:
מכח הסיפור הזה – אותו הוא מגדיר כ'פשוט ונפלא' – ביאר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל את לשון הגמרא בברכות (כט): "כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא, זו תפילת הדרך".
רמז נפלא טמנה לנו הגמרא בלשונה, שתפילה היא מלשון 'המלך' – התייעצות. כיוון שכאשר ניצב אדם בכנות מול הקב"ה ומבקש דבר, דרך זה גופא הוא מברר לעצמו את השאלה – האמנם אני זקוק לאותו דבר.
פלוני זקוק לבגד, אך מנהגו לפקוד שלוש-ארבע חנויות ולברור עשרות בגדים. כאשר הוא יתייצב מול הקב"ה בכנות ויפרט את בקשתו – 'ריבונו של עולם, עניבה סולידית בצבע בצבע קרם שמנת…' או אז יתפוס את עצמו שאולי זה לא נוגע לנפש שהרכישה תהיה מדוקדקת כחוט השערה.
גם התלמיד הזה ממיר, אם היה ניצב בשעת התפילה מול הקב"ה ונמלך בקונו, היה מגיע למסקנה שהנסיעה מיותרת.
נמצא, שתפילה מכילה בקרבה התייעצות עם הקב"ה, כפשוטו!
(הרב ישראל למברגר, מוסף שב"ק בשלח תשע"ד)