בסעיף הנלמד היום, כלל י' מהלכות לשון הרע סעיף ד', העוסק בתנאים להיתר סיפור לשון הרע, שאחד מהם הוא שיהיה לתועלת – מוסיף החפץ חיים וכותב: "ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע, כשישמעו שהבריות מגנות פועלי און, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו, כשישמע שהבריות מגנות אותו עבור זה – גם זה איננו בכלל לשון הרע, ולתועלת יחשב, כיון שעל כל פנים אינו מכון ליהנות מן הפגם ההוא שהוא נותן בחברו, רק לקנא לאמת, ואולי תבוא על ידי זה תועלת על להבא".
בביאורים ומוספים מביאים נידון בהקשר לכך, האם מותר לספר על אדם שעשה עבירות כדי שיתפללו עליו שיחזור למוטב. דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון פ"ו ס"ק א) שמותר, משום שנחשב לתועלת, אך יש לספר בצמצום רק כפי הנצרך [וראה מהרש"א (ברכות י, א ד"ה חטאים) שהקשה איך שייך להתפלל על חבירו שיעשה תשובה הרי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', והניח ביש ליישב. והחזו"א (או"ח בסוף הספר – גליונות החומש) תירץ, שכיון שהתפילה על הדבר נעשית ע"י אדם ולא בידי שמים, נקרא הדבר על שם האדם, וכביכול הקב"ה רק מסייע לקיים את תפילתו של האדם]. וכן דעת הגר"ח קניבסקי (ח"ח ארחות חיים) שמותר לספר, אך עליו להתכוין רק לטובה.