יום חמישי כ"א באדר ב' תשע"ט
כיצד ניתן להתיר מבוי שרוחבו עשרים אמה?
'מבוי' שצידו הרביעי רחב יותר מעשר אמות, לא ניתן להתירו על ידי 'לֶחי' או ב'קוֹרה', אלא אם כן יסתמו חלק מפירצת הצד הרביעי במחיצה, באופן שהפירצה שתישאר לא תהיה רחבה יותר מעשר אמות; ואזי יש להניח את הלחי והקורה בשטח הפירצה שנותרה, כיון שרק היא נחשבת כפתח המבוי.
וניתן לסתום את הצד הרביעי שבמבוי על ידי 'עומד מרובה על הפרוץ'; ולדוגמה: אם רוחב הצד הרביעי הוא עשרים אמה, ניתן להעמיד שתי מחיצות בנות שלוש אמות רוחב כל אחת, במרחק של שתי אמות משני קצוות הצד הרביעי; ומכיון שהעומד – שלוש אמות, מרובה על הפרוץ שבצידו – שתי אמות, נחשבות כל חמש האמות כ'סתומות', ומכיון שיש מחיצה חמש אמות מצד זה, ומחיצה חמש אמות מצד זה, נמצא שנותרו באמצע עשר אמות בלבד.
[שו"ע שסג, לד, משנ"ב קמה-קמו, ושעה"צ קלה]
זהירות! אין להשתמש בפתח הקטן של המבוי
בהמשך לאמוּר: באופן הנ"ל בו יש פרצות קטנות בצד הרביעי של ה'מבוי', ופירצה אחת גדולה באמצע – משמשת הפירצה של עשר אמות כ'פתח המבוי', ומכיון שתקנת 'לֶחי' ו'קוֹרה' למבוי, היא כאשר סותמים את פתח המבוי בלבד, יש להקפיד שבני המבוי לא יעברו להשתמש בפרצות הקטנות כפתח, אלא ימשיכו להשתמש בפירצה הגדולה כפתח; שאם לא כן, בטֵל שֵׁם פתח מהפירצה הגדולה, ובטלו הלחי והקורה, ואין היתר למבוי זה.
ויש אומרים שאף אם מוסיפים בני המבוי להשתמש בפירצה הגדולה כפתח העיקרי, אך משתמשים דרך קבע גם בפרצה הקטנה כפתח – בטל שם פתח מהפתח הגדול.
ואם עשו בפירצה הקטנה 'צורת הפתח' – יש אומרים שהיא נחשבת כ'סתומה', כך שבכל מקרה נותר שם פתח על הפירצה הגדולה.
[שו"ע שסג, לד, ומשנ"ב קמח-קנ; ביאורים ומוספים דרשו, 143-144, וראה עוד שם]
כיצד יתכן שהקרקע שבפתח המבוי משמשת כמחיצה?
'מבוי' שקרקעו גבוהה מרשות הרבים, או להיפך, ובצידו הרביעי, דהיינו בפתח המבוי, הקרקע עולה בשיפוע, או יורדת בשיפוע, לכיוון פנים המבוי, או אל מחוץ למבוי, על מנת לאפשר את המעבר מהמבוי לרשות הרבים ולהיפך – אם השיפוע מגיע לגובה עשרה טפחים בתוך טווח של ארבע אמות מתחילתהּ, נחשבת הקרקע כמחיצה הגבוהה עשרה טפחים; ולכן, אם משני צידיה של הקרקע המשופעת אין בצד הרביעי פירצה המבטלת את המחיצה, אין צורך ב'לֶחי' או ב'קוֹרה' כדי להתיר את המבוי.
אולם, אם שיפוע הקרקע אינו כה תלול, ואינו מגיע לגובה עשרה טפחים אלא לאחר חמש אמות, וכדומה – נחשבת הקרקע המשופעת כהמשך הקרקע המישורית, מפני שהיא נוחה להליכה ולמעבר.
[שו"ע שסג, לו, ומשנ"ב קנב-קנה; ביאורים ומוספים דרשו, 145-146]