שאלה: ידועה הסגולה מקדמת דנא (מובאת בספרים 'שיח שרפי קודש', 'אביעה סגולות' ועוד), לריפוי 'שושנה ברגל' – מורחים מהשמן שנשאר בגביעי החנוכיה על השושנה שברגל והיא נעלמת באופן פלאי. ודורשי רשומות מצאו רמז נאה לכך בתיבות הפייטן במזמור 'מעוז צור' – ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים. גם בנרות שבת יש ממליצים כסגולה למרוח משיירי השמן על מקום הכאב שיש לאדם.
ודנו מחברי זמננו (שערי ימי החנוכה להג"ר יהודה טשזנר עמוד לו, קונטרס זכרון יוסף חלק א) האם יש בזה חשש איסור מצד הדין, שמא הרי זה בכלל ביזוי מצוה, וביטול חיוב שריפה, ואולי אפשר לנהוג כן רק כאשר עושה תנאי מראש לכך?
וגם אם דלק יותר מחצי שעה, הרי מפורסם דעת הגרי"ז מבריסק זצ"ל שחשש שכיום שהולכים ברחוב עד שעה מאוחרת, כל זה בכלל עד שתכלה רגל מן השוק, ואם כן תמיד זה כמו בתוך חצי שעה. ולא מצוי שיכניס שמן מרובה שידלוק אחרי השעה 12 בלילה. מאידך, שמעתי בשם הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שגם בזמננו אפשר לכבות את הנר אחרי חצי שעה.
תשובה: אכן, לדעת הגר"נ קרליץ, הובא בספר גנזי הקודש (פרק יט הערה כא) צריך לעשות תנאי, ובלי זה אין להשתמש בזה לסגולה (מסתבר שהסגולה קיימת אף שעשה תנאי, כי בפועל שיירי מצוה הם).
מאידך כתב בקובץ הלכות (חנוכה פרק יד סעיף יג) דמי שרגיל בכך, שפיר דמי לשומרו ולסוך ממנו אפילו אם לא התנה, דכיון שרגיל לשמור נותר השמן בשביל זה, אנן סהדי שלא הקצה השמן שהוא יותר מן השיעור.
יש לציין לדברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א (דברי שי"ח גיליון 258 מקץ תשע"ח), שנשאל על כך, והשיב: "יש עושין כן".
(מתוך גיליון 'עומק הפשט' חנוכה תשע"ח)