יום רביעי כ' באב תשע"ט
כיצד יתכן שאדם ירד מהקומה העליונה לחצר ביתו ובכך קנה שביתה בסוף ה'תחום'?
כפי שלמדנו, מי שאינו הולך בדרך, אך 'החזיק בדרך', דהיינו שלא יצא מחוץ למקומו, אך כבר פנה לצאת – הריהו נחשב כהולך בדרך, ויכול 'לקנות שביתה' בשטח המוכר לו, הנמצא בתוך 'תחום' ביתו, ואשר באפשרותו להגיע אליו לפני שקיעת החמה, כנ"ל; ללא שהייה במקום השביתה, וללא הנחת מְזון שתי סעודות במקום השביתה.
ואמרו חכמינו ז"ל, שאף אם רק ירד מקומת ביתו העליונה למטה על מנת לצאת לדרך, וטרם יצא מהחצר, כבר נחשב כמי שהחזיק בדרך; אשר אף אם לבסוף התעכב ולא הגיע למקום השביתה, הריהו קונה בו שביתה.
אולם, באופן זה, שטרם יצא בפועל לדרך, יתכן שאם הסיבה לעיכוב לא נגרמה מחמת אדם אחר, או מסיבה אחרת שאינה תלויה בו, אלא שמרצונו החליט לשוב לביתו – אינו נחשב כמחזיק בדרך, אלא כמי שנמלך בדעתו לשבות בביתו ולא לקנות שביתה במקום אחר.
[שו"ע תי, ב, וביה"ל ד"ה החזירו; וראה עוד שם]
האם ניתן 'לקנות שביתה' במחשבה בלבד?
בהמשך לאמוּר: מי שהחזיק בדרך ו'קונה שביתה' במקום אחר, ללא שהייה במקום שביתתו, ולא הנחת מְזון שתי סעודות, אינו צריך לומר: "שביתתי במקום פלוני", אלא דַי במחשבה שרצונו לקנות שביתה במקום פלוני.
ויש מהראשונים שסוברים שלא נאמרה הלכה זו אלא באדם שיש לו שני בתים הרחוקים זה מזה, וקניית השביתה במקום מסוים ביניהם מאפשרת לו ללכת בשבת מבית זה לבית האחר; אשר במקרה כזה, קיימת 'הוכחה' כי אכן רצונו לקנות שביתה במקום שביניהם. אולם, שלא במקרה כזה, צריך המחזיק בדרך לומר בפיו: "שביתתי במקום פלוני", כדי 'להוכיח' על רצונו בקניית השביתה.
ומי שאינו 'מחזיק בדרך', דהיינו שלא יצא עתה מביתו, אלא כבר נמצא בדרך קודם לכן, ורצונו לקנות שביתה במקום אחר – יתכן שלכל הדעות צריך לומר בפיו "שביתתי במקום פלוני".
[שו"ע תי, ב, משנ"ב ז, וביה"ל ד"ה כיון; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 5]
באיזה מקרה אדם 'קונה שביתה' אף מתוך שינה?
בהמשך לאמוּר: ה'קונה שביתה' על ידי ששוהה בעצמו במקום השביתה בשעת 'בין השמשות' – לכל הדעות אינו צריך לומר בפיו "שביתתי במקומי", אלא דַי במחשבה שרצונו לקנות שביתה במקום שעומד בו.
ומחשבה זו, אינה נצרכת אלא לאדם שעומד בתוך 'תחום' ביתו ועירו, ורצונו לקנות שם שביתה על מנת שיוכל להתרחק בשבת אלפיים אמה נוספים ממקום השביתה; שהואיל והוא נמצא בתוך תחום ביתו, (ובדעתו לשוב וללון בביתו בליל שבת), נחשב ביתו מאליו כמקום שביתתו, והמחשבה נצרכת כדי לשַׁנות את מקום השביתה מביתו למקום זה.
אולם, ההולך בדרך, ואינו מתכוון לקנות שביתה במקום אחר, קונה מאליו שביתה במקום שעומד בו בזמן בין השמשות, דהיינו, אף ללא מחשבה שרצונו לקנות שם שביתה, ואף אם הוא ישן במשך כל זמן בין השמשות.
[שו"ע תי, ב, משנ"ב ח, וביה"ל ד"ה אלא]