השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
שלש חצרות הפתוחות אחת אל השנייה ולרה"ר, מה הדין כאשר אמצעית עירבה עם השתיים שבצדיה? • מדוע כאשר הפנימית לא עירבה החיצונה אסורה אפילו שהיא עירבה? • מה הדין כאשר שכח אחד ולא עירב עם בני החצרות? • ומדוע בשלש חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל חצר, אע"פ שרבים דורסים בחיצונה נחשב הדבר כדריסת רגל המותרת? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן שע"ח סעיף א' – סעיף ה' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
שלש חצרות הפתוחות אחת אל השנייה, ופתוחות לרה"ר, והאמצעית עירבה עם השתיים שבצדיה, אבל שתי החיצונות לא עירבו יחד, הדין הוא, שהאמצעית שעירבה עם שתי החיצונים, היא מותרת איתם, והם מותרות איתה, ושתי החיצונות שלא עירבו יחד, אסורות אחת עם השנייה, וכל זה אמור באופן שהאמצעית נתנה את פת העירוב בנפרד לזו ולזו, או שנתנו החיצונה עירובם באמצעית בשני בתים, אבל אם האופן שבו החיצונות עירבו עם האמצעית, זה ע"י שהם נתנו את פת העירוב באמצעית בבית אחד, אותו בית מצרף לא רק את החיצונות עם האמצעית, אלא גם את החיצונות אחת עם השנייה, כיוון שהעירוב מונח בבית אחד, והוא מערב את כל החצרות להיות אחד.
שתי חצרות חיצונה ופנימית, והפנימית עוברת דרך החיצונה, וממנה יוצאת למבוי, ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה כאשר היא רוצה לצאת לרה"ר, באופן שהפנימית עירבה והחיצונה לא עירבה, או משום שבני החיצונה לא עירבו, או אפילו עירבו, אבל אחד מהם לא הצטרף איתם שהוא אוסר על כל החיצונה, פנימית מותרת והחיצונה אסורה, ואע"פ שבני החצר החיצונה אסורים להוציא את כליהם מהבתים שלהם אל החצר, זה לא משפיע על הפנימית, אלא היא ממשיכה להית מותרת, ובני הפנימית שעירבו לעצמם, מותרים להוציא בשבת את כליהם מהבתים אל החצר המשותפת.
אם החיצונה עירבה והפנימית לא עירבה, או שאחד מהפנימית לא עירב, דהיינו, שבני הפנימית אסורים, האיסור משפיע לא רק עליהם, אלא גם על החיצונה, ודלא כמו חיצונה שלא עירבה שהאיסור משפיע רק עליה ולא על הפנימית, והחילוק בזה הוא, מבאר המ"ב, שכאשר הפנימית לא עירבה, היא רגל האסורה, ורגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה, כיוון שהיא עוברת דרך החיצונה, ואע"פ שהם עירבו לעצמם, כיוון שהפנימית לא עירבה לעצמה.
עירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד, שתי החצרות אסורות יחד אבל כל אחד בחצר שלו מותר, כיוון שהפנימית היא רגל המותרת, והיא לא אוסרת שלא במקומה.
שתי החצרות הפנימית והחיצונה עירבו יחד, והפת מונח בחיצונה, כאשר שכח אחד ולא הצטרף עם בני החצרות, הוא אוסר על כולם, והטעם אומר המ"ב, אם אחד מהחיצונה לא עירב, ודאי שכולם אסורים, כיוון שאם אחד מהפנימית לא עירב, אין לפנימית עירוב והיא ודאי אוסרת על החיצונה, ואפילו אם השוכח הוא מהחיצונה, החיצונה אסורה, וגם הפנימית אסורה, ואפילו שאין לחיצונה דריסת רגל עליה, אבל כיוון שעירבו יחד, הרי הוא כמי שדר בחיצונה ואוסרת עליה.
אם העירוב מונח בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהם אסורות, אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, פנימית מותרת, ומותרים להוציא את כליהם מהבתים לחצר, כיוון שהעירוב מונח אצלם, וממילא הם יכולים להתנתק מהחיצונה, באופן שסוגרת את הדלת ומשתמשת לעצמה (ולא צריכה לסגור בפועל אבל היא מתנתקת מהחיצונה) ואומר המ"ב, לתקוני השתתפתי אתך ולא לקלקול.
שתי חצרות, פנימית וחיצונה, ובפנימית גר יחיד, מכיוון שהיחיד לא צריך עירוב כיוון שהוא גר לבד, אינו אוסר על החיצונה, וכן רבים שהם כיחיד ואינם צריכים לערב, כגון אבא שגר עם בניו, שאינם צריכים לערב, כיוון הם יחידים, אינם אוסרים על החיצונה כי הם רגל המותרת, והמ"ב אומר שהחידוש בזה הוא, שהייתי חושב שאולי היחיד שגר בפנימית, יחשבו שיש שם שניים.
שלש חצרות זו לפנים מזו, ויחיד בכל אחת, אע"פ שרבים דורסים בחיצונה, לא נחשוב שזו דריסת רגל האסורה, אלא זו דריסת רגל המותרת, שכל אחד במקומו מותר מכיוון שהוא יחיד, ואם היו שניים בפנימית ולא עירבו, הרי הם אוסרים על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה, זה הכלל, רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה, ולכן כאשר גרים שניים, הם אוסרים אחד על השני, אז הם אוסרים שלא במקומם, אבל רגל המותרת, אינה אוסרת שלא במקומה.