פסחים לט
כיצד התפרנס שבט לוי בימי השיעבוד?
מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים – תחילתן רכה וסופן קשה
הרה"ג רבי יצחק רוזנבלום שליט"א מביא את דברי הבאר יוסף ששואל – למה אתה צריך לאכול בתחילתו רך? הרי ביום הראשון שילמו להם כסף, זה היה מתוק… האם אנו עושים זכר למה שהיה רך, או שאתה עושה זכר למה שהיה מרור
ועונה הבאר יוסף תשובה נפלאה – אדם שנקלע לצרה… אם הוא לא אשם בצרה, אז הוא לא אשם… עם כל הצער והיגון שיש לו, הוא לא מאשים את עצמו בצרה…
אבל ברגע שהוא אשם בצרה, הוא הביא על עצמו את הצרה, אז לא רק שכואב לו מהצרה עצמה, אלא כואב לו "איך הבאתי על עצמי את הצרה"… הצרה מתעצמת, ברגע שהיא באה, כתוצאה ממה שאני הבאתי על עצמי…
אומר הבאר יוסף – זה מה שכתוב כאן, שצריך להביא חזרת… זה שביום הראשון שילמו להם כסף, זה היה תחילת המרור, כי אם ביום הראשון הם לא היו מתפתים אחרי הכסף, הם לא היו עושים כל-כך הרבה לבנים, אז גם למחרת, הם לא היו צריכים לעשות כל-כך הרבה לבנים.
יוצא שמה שהם התפתו ביום הראשון, שזה היה בפה רך, זה הביא עליהם את המרור. המרירות באה, כתוצאה מזה, שזה היה רך, אם בהתחלה זה היה קשה, אז הם לא היו מגיעים למצב כזה, הם הפילו את עצמם במלכודת הזאת, לכן זה כאב להם.
אומר הספר באר יוסף – עפ"י זה תוכל להבין, בשעה ששבט לוי לא עבד… שכולם למחרת בבוקר ראו, שעמרם לקח לבנה אחת, לכולם כאב הלב "למה לא עשינו, מה שעשה גדול הדור ?! … אם היינו עושים ככה, היום לא היינו נופלים בתוך המלכודת הזאת".
וממה התקיימו הלווים? כיצד פרנסו את עצמם במשך כל השנים שבהן היו במצרים? אומר הגר"ר קרלנשטיין שמובא בשם חז"ל שהשבטים עשו ביניהם משמרות, וכל אחד בהגיע תורו היה הולך לגושן, ומהלחם הצר שסיפק להם פרעה הם היו מפרישים עבור שבט לוי.
וכאן עלינו להתבונן בדבר נורא – לכאורה כאשר בא אדם משבט פלוני להביא לשבט לוי מן האוכל שלו, היה עליו לומר:. מתאים היה, שעיניו תצאנה מקנאה – הוא בגדר של 'ויום ולילה לא ישבותו', וכאן יושבים הם ולא עושים מאומה!
אלא, שבני ישראל כלל לא חשבו כך!
ולא רק שלא היו להם טענות 'אני וכל בני המשפחה שלי עובדים עבודת פרך ונהיים שחורים מהעבודה. המצרים אפילו אינם נותנים לנו לישון בלילה בביתנו, אלא מכריחים אותנו לישון ומתעללים בנו בכל מיני התעללויות קשות, וכאן יושב לו שבט שלם ועוסק בתורה' אלא אדרבה, הם הרגישו ששבט לוי מחזיק אותם! הם חשו לעצמם זכות לתמוך בשבט המיוחד הזה, עד שערכו ביניהם תורנות והסדר, כדי שכל אחד יוכל בתורו לבוא לתת אוכל לשבט לוי! רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל סיפר, שרבי הלל מקולומיא זצ"ל, שהיה תלמידו של ה"כתב סופר", אכל 'ימים' אצל בעל בית אחד, כפי שנהגו כל בני הישיבות באותם ימים.
בעל הבית של רבי הלל מקולומיא היה אדם מסודר. הוא הודיע לרבי הלל כי בכל יום הם אוכלים בשעה שתים, ובעשרים לשלוש מגישים מים אחרונים. כל מנה ומנה מוגשת בזמן מדויק וקצוב. אלא, שרבי הלל, שהיה מתמיד ועמקן, אף פעם לא היה נמצא שם בזמן. בדרך כלל היה מאחר בחמש עד עשר דקות, אך קרה גם – ולא לעיתים נדירות מדי – שהיה מגיע רק אחרי עשרים רגעים מתחילת הסעודה.
בעל הבית שלו מעולם לא העיר לו על כך, ועל אף שהענין הפריע לו, שמר על שתיקה.
באחת הימים ארע שרבי הלל היה עסוק ראשו ורובו בסוגיא קשה, וכשהציץ לרגע בשעונו ראה שהשעה כבר ארבע אחר הצהרים. הוא גמר בלבו שהיום לא ילך לאכול, אך לאחר רגע חשב שאין זו התנהגות ראויה להעלם מבלי לומר מילה, ועליו לכל הפחות להודיע, כדי שלא ידאגו לו.
הוא הגיע, איפוא, לבית ונקש על הדלת. בעל הבית, שכבר היה לאחר שנת צהרים, פתח לפניו את הדלת. "הו, רבי הלל, מה קרה? מדוע לא באת היום?". "אומר את האמת למר. שקוע הייתי בסוגיא קשה, נכנסתי לעמקה, ושכחתי לבוא".
הפעם חש בעל הבית שהענין עובר כל גבול, ואמר: "שמע נא, רבי הלל, עד היום שתקתי ולא אמרתי מילה, אבל עכשיו אני מוכרח להוציא את כל מה שיש לי בלב. אתה אורח אצלנו. אנחנו דואגים לך, מבשלים עבורך, חושבים איך יהיה לך הכי טוב, וכל זאת בלי לבקש ממך אפילו פרוטה! האם אתה חושב שנאה היא הדרך שבה אתה מתנהג כלפינו? כך מתנהג אורח? מה כבר בקשנו ממך? – רק דבר אחד קטן: לבוא בזמן, ובכל פעם יש לך תרוץ אחר: פעם היה רמב"ם, פעם רשב"ם, פעם כך ופעם כך… כך מתנהג אורח?!…".
רבי הלל שמע בהכנעה את כל שטף הדיבורים, וכשהשתתק בעל הבית אמר: "כל מה שאמרתם כעת הכל אמת, אלא שיש לי הערה קטנה אחת להוסיף". "הערה להוסיף? נו, מה בפיך?".
"אני איני האורח… אני בעל הבית כאן…".
נראה, שר' הלל ידע יפה את טיבו של אותו בעל בית, ואם העז לומר לו כך, הוא לא הסתכן שהלה יזרוק אותו מכל המדרגות… ואמנם, באותו רגע שאמר את הדברים תפס אותו בעל הבית והתחיל לחבקו: "אתה צודק. בא תכנס!".
"איני רוצה לאכול כבר". "אנא, עשה עמדי טובה ובוא! צדקת ממני! איני מחזיק את התורה, אלא מחזיק את עצמי עם התורה".
(מתוך 'דורש טוב' – הגדה של פסח)