"חלקי הזריזות שנים, אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתים" (מסילת ישרים פרק ז')
שח הגאון רבי יצחק זילברשטיין: שמעתי שכאשר הכניס רבי זרח ברוורמן זצ"ל את בנו בבריתו של אברהם אבינו, הזמין לסנדקאות את רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל. הברית היתה אמורה להתקיים לאחר 'הנץ', אבל המהרי"ל דיסקין האריך בתפילת השמונה עשרה שלו, וכשהגיע זמן קיום המצוה, עדיין עמד הגאון בתפילתו. משראה אבי הבן כך, החליט שלא להמתין עד שהגאון יסיים את התפילה, ולקח לעצמו את הסנדקאות. כאשר סיים רבי יהושע לייב את התפילה, אמרו לו שהכל כבר לאחר מעשה. מסופר שהגאון ניגש לאבי הבן ונתן לו ברכת יישר כוח על שהזדרז ולא המתין לו ולא הטריח את הציבור.
ויש לי להעיר על סיפור זה, אמר הגר"י זילברשטיין, הרי כיבודו של אדם גדול בסנדקאות הוא מענייני הברית, כמו שכתוב ברמ"א בהלכות מילה, ואם כן היה מן הראוי להמתין מעט עד שהמהרי"ל דיסקין יסיים וישמש כסנדק?
אבל, הוסיף הרב, אם אבי הבן, רבי זרח ברוורמן, הוא אותו רבי זרח שעליו, כמדומני, מספרים שקפץ מן החלון בחנוכה, אפשר להבין…
היה זה במוצאי שבת של חנוכה, כאשר כל הקהל מיהר לצאת מבית הכנסת על מנת לעסוק בהדלקת הנרות. כיוון שהציבור היה גדול, נוצר 'פקק' ליד הפתח, וחלפו כמה דקות עד שכל הציבור יצא מבית הכנסת. לפתע רואים המתפללים אדם ניגש אל החלון, וקופץ משם היישר אל הרחוב, ומשם ממשיך בריצה לביתו… היה זה רבי זרח ברוורמן, שהתלהטותו למצוות כנראה לא ידעה גבול, והוא החליט שלא להמתין בתור הרגיל ביציאה מבית הכנסת, ועשה לעצמו 'קפיצת הדרך' כדי שיוכל להדליק כמה שיותר מהר. אם אנחנו מדברים על אותו רבי זרח ברוורמן, יכולני להבין גם מדוע לא המתין עד שרבי יהושע לייב יסיים את תפילתו, אמר הרב.
(להתעדן באהבתך מתוך 'עלינו לשבח')