ל"חתם סופר" זצ"ל היתה קושיא (דרשות ח"ב רלו, א): נניח שאכן תיפתח הדלת, וכל עניי העיר יבואו – להיכן נכניסם? מה ניתן להם לאכול?
הוא תירץ לפי דרכו, שייעשה נס. יאכלו קמעא ויתברך במעיהם, ולא יאמר אדם צר לי המקום, כבירושלים. לנו, לדרכנו, תשובה אחרת –
מכירים אתם את הסוכות של בני ברק? הקבלנים, תלמידי חכמים, מחמירים בשיעור הסוכה כשבעה טפחים של שיעור חזון איש, שבעים סנטימטרים. והנשים, הרי פטורות. נשארים האב וחמישה בנים. ואז מזמינים את האושפיזין. "ליתי אברהם", יבוא אברהם אבינו, ואין בכך די, אלא: "ועמו יצחק ויעקב, יוסף משה ואהרן ודוד"! –
אבל להיכן ייכנסו?!
והתשובה, שאם זו "דירת עראי", יש מקום לכולם…
וכשם שזה נכון ב"דירת עראי" של הסוכה, כך נכון הדבר ב"לחם העוני" של המצה. אם הכל של הקדוש ברוך הוא, ואיננו להוטים אחר מותרות – יספיק המקום לכולם, ויספיק האוכל לכולם…
לא מובן: הלא "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" ויש לו שלוש מצות לליל הסדר, כל מצה ותפקידה: עליונה ל"לחם משנה", אמצעית לאפיקומן ול"על אכילת מצה", לחם עוני בפרוסה, והתחתונה ל"כורך". והוא פותח את הסדר באמרו: "כל דכפין ייתי ויכול" –
ונניח שהדלת תפתח ועני ייכנס, מה יתן לו? הרי אין לו אלא שלוש מצות, הוא מוציא מהן שני כזיתים להמוציא וכזית לכורך ושניים לאפיקומן, ומה נשאר?!
והתשובה: כשיש עני נצרך, הנח את כל החומרות, והסתפק בכזית מצה!
כיוצא בכך: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט, כ), ודרשו בו שנעשה חולין, ומ"צדיק תמים" היה ל"איש האדמה" –
ומדוע? למה לא נאמר שהיתה כוונתו לשמים, ליין וקידוש?
והתשובה, שבודאי היתה כוונתו ליין לקידוש –
אבל אם העולם חרב, אל תחשוב על חומרות! תזרע חיטה ותאפה לחם להשביע רעבון כולם, ותקדש על חלות…
•••
כולם שמעו על ה'חומרות' של ה"חזון איש" זצ"ל. אבל במפורש שמעתי מפי ה"חזון איש": "אני לא מחמיר, אלא רק מקפיד על ההלכה!"
שאלתי: "מה בין חומרות לבין הקפדה על ההלכה?"
חייך, וענה: "כשההלכה אומרת להחמיר, הרי זו ההלכה. כשההלכה אומרת שאפשר להקל ואדם רוצה להחמיר, זו זכותו. אבל שידע שההלכה אינה תובעת זאת, וממילא ישקול ויבחן האם אין החומרה פוגעת באדם!"
והוסיף: "בוא ואספר לך:
יש לי שכן עשיר. שאלתי אותו: "היודע אתה שיש לך שכן עני מרוד?"
התברר שהוא יודע.
הצעתי: "ה' ברכך בעושר רב, אולי תפרנס אותו?"
וענה: "בפורים יש מצות מתנות לאביונים. אמנם 'כל הפושט יד נותנים לו'. אבל אביון אינו. וכיצד אקיים מצוה זו? שכני זה, יודע אני בו שהוא עני מרוד, ואפשר לקיים בו מצות מתנות לאביונים בהידור, לכן נמנע אני מלחלצו מעוניו".
הרי לך דוגמא לחומרא!…
•••
שואלים מדוע ליל הסדר פותח בהכרזת: "כל דכפין ייתי ויכול", ואני איני מבין את השאלה: איך יכול יהודי להסב לליל הסדר ולאכול בניחותא, כשבחוץ מסתובב אח רעב, שאין לו מה לאכול?!
עבורנו אנו מכריזים זאת, כדי שאנו נוכל לאכול במצפון נקי?!
שאם לא כן, היכן ה"נושא בעול עם חברו", היכן הרגשת הזולת?!
בסיביר היה לי חבר, בנימין מהוסקוב זצ"ל. בנובהרדוק הכרנוהו כמתמיד עצום, למדנו ממנו מהי התמדה וניצול הזמן, "בין אדם למקום". אבל בסיביר, התגלו המידות, ה"בין אדם לחברו"!
רעבנו ללחם, פשוטו כמשמעו. עבדנו בפרך, בכריתת עצים, בקור הנורא, במשך ארבע עשרה שעות ליום, והתקיימנו על קיצבת מזון זעומה.
לבנימין הוסקובער האירה ההשגחה פנים. שבצוהו לעבודה במטבח. ראשית, מקום מוסק וחם. ושנית, אוכל כאות נפשו!
ונודע לנו- שמעו טוב! נודע לנו – לא הוא סיפר, מעובדי המטבח נודע, שבנימין דנן אכל בדיוק כמנתם של שאר חבריו, כדי לשאת בעול עמם, לחוש בצערם!
(מתוך 'והגדת' הגדה של פסח מהגה״צ רבי יעקב גלינסקי זצ״ל)