"והרביעית, סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם…" (שער הבחינה פ"ד).
הבורא יתברך קבע לכל בעל חיים מאיזה מזון יהיה ניזון ונתן לו אמצעים ויכולות ייחודיות להשיג את אותו מזון הדרוש לו.
העטלפים ניזונים מחרקים. הם מסוגלים ללכוד חרקים תוך כדי מעופם באויר, גם בחשיכה מוחלטת. הם נעזרים לשם כך בשיטה מתוחכמת של איתור ברדאר. הם מפיקים מגרונם צלילים על-קוליים המאפשרים להם להבחין בחרקים מעופפים עד למרחק של 20 מטר. הצלילים פוגעים בעצמים שמסביב וחוזרים אל העטלף, שקולט אותם על ידי האפרכסות הגדולות שלו, אותן הוא מניע כדי לסרוק את האויר ואת ההדים החוזרים שהוא קולט. את ההפרעות הנוצרות בהדים החוזרים הוא מעבד במוחו וכך נוצרת אצלו תמונה של הסביבה ושל מיקומו המדויק של הטרף.
לעומת זאת, חלק מהחרקים המהווים טרף פוטנציאלי עבור העטלף – מצוידים בשיטות התחמקות מדהימות שבלעדיהן הם היו עלולים להיכחד. כך למשל הגמל שלמה, שיש לו גלאי רדאר טבעי המצוי במרכז החזה שלו, שעל ידו הוא מזהה את פעימות הקול של העטלף וחומק ממנו. ביכולת דומה ניחנים גם הארינמל הבוגר, החגב האמריקני ועש הדונג. לעומת החרקים הנ"ל שמזהים את פעימות הקול של העטלף וחומקים ממנו, החרקים הקרויים 'ססי עץ מנומרים' ניחנים במשבש רדאר. הם מפיקים צרחות על-קוליות המשבשות את הרדאר של העטלף או מזהירות אותו מפני טעמם הדוחה.
(סוד השמחה ח"א)